400 שירים על המוזה

מוקדש לאהובה של אף-פעם

שיר מספר 1

זונות~

זונות~

זונות~

זונות~ 6 פעמים "זונות"~~~~~~

זונות~ זונות יפות עושות חשק לבכות

זונות~ בכי מר כמו שפיך נמהר אבל אין לרובי דמעות

אתן זונות, פשוט זונות וצר לי על כך עד מאוד

פשוט זונות.

נשמה שלכם טמאה, נשמה שלכם מזוהמת

נשמה שלכם מהמוות נמלטת ואל האין שואפת

זו לא אמנות אוונגרדית

זו אמנות בשיאה

זו אמנות..

זו אמנות שמבטאת את החיים

זו אמנות בדיוק כמו שאמנות צריכה להיות

זו אמנות של רובי בשביל רובי

זר לא יבין זאת על אף ש

ידמה בנפשו דימויים כוזבים לרוב אה-אה!

להבין לא ידע לא לא

שיר מספר 2

ירכיים.

ירכיים מתקפלות.

ירכיים זעות-נעות, לשום מקום. לשום מקום.

ירכיים מפושקות.

ירכיים לבנות-לבנות, ירכיים שבא לצבוט. ירכיים חמות.

ירכיים שמציצות מתחת לשיפולי החצאית שאף את רפיון התחתון-על-הישבן חושפת

ירכיים שבד הג'ינס הגס שעוטפן בנקל מסגיר עליונותן המונומנטלית על שאר חלקי הגוף הנשי

ירכיים ממני לאלוהים; ירכיים של אלוהים ורק של אלוהים.

ירכיים.

ירכיים.

שיר מספר 3

המממ, הממ.

אני לא יכול לחשוב על שום ריגוש יותר גדול מכתיבת שורות אלה.

המממ, הממ.

אני לא יכול לחשוב על שום ריגוש יותר גדול מכתיבת שורות אלה.

המממ, הממ.

אני לא יכול לחשוב על שום ריגוש יותר גדול מכתיבת שורות אלה.

המממ, הממ.

אני לא יכול לחשוב על שום ריגוש יותר גדול מכתיבת שורות אלה.

שיר מספר 4

טוב. כולם כאן? אוקיי. נתחיל. אבל קודם. נדמה לי שפעם שעברה אמרתם שיש איזה-משהו שלא לגמרי ברור לכם, נכון? אז אולי כדאי שאני אנסה להסביר לכם במילים פשוטות - כדי שתבינו.

מה שאני בעצם מנסה להגיד, ומה שבעצם תמיד ניסיתי להגיד, זה שבעצם, אם לדבר במילים פשוטות, בכלל לא נראה לי, אם יותר לי להרהיב עוז ולטעון כדבר הזה בסגנון הגדול הזה, שאי-פעם, ואולי אפילו לעולם, לא אהבתי להשתמש בסוגריים בשביל השירה שלי, שהיא שירה מאוד מאוד נכונה, וגם מאוד מאוד מדוייקת, והיא בעצם שירה שגורמת לכל להחוויר לעומתה והיא גם שירה שמאפילה על הכל, כי זו שירה שרלטנית בעצם, כי זו שירה שנולדת בחטא ומתה ביגון כבד, כי זו שירה שנכתבת מתוך דלות איומה, דלות של הכל, של כל מה שיכול להקנות משמעות לחיים, של מחשבה וגם של רגש, כי זו שירה שהיא כמו הטריו האחרון שכתב שוברט, אופוס מספר 100, שהוא יפה מכל וגם שירה זו יפה מכל, ומה שאני בעצם מנסה להגיד בעצם, ואולי אפילו לומר, שהיא זו שגורמת לי להאמין שיש משהו בעולם שהוא יפה ואמיתי, משהו שלא יגרום לי לרצות להרוג את עצמי כשאני מרגיש שאני חווה אותו, שאני מודע שאני נמצא בתוכו, שאני חווה את ההרגשה שלו, שאני יודע שהוא הדבר, שהוא: דבר מלבד דבר מלבד.

שיר מספר 5

הוי. אני כל כך מאוהב בעצמי. כל כך מאוהב. זה ממש עצוב כמה שאני מאוהב בעצמי. טרגדיה רומנטית.

והכל בזכות מי, הכל בזכות מה? הכל בזכות היצירה, בזכות היצירה!הו הו, יה יה.

שיר מספר 6

מגיע להם.

מגיע להם שיזדיינו.

שיזכו לאותה אינטימיות נאצלה, כה נחשקה, שאני רק יכול לשאוף לה!

המבטים הבתוליים, הדיבורים הבתוליים, שלא יובילו אותי לתכלית הנשגבת של האנושות - הזיון.

אני רואה אותה ואני יודע. אני יודע שהיא לעולם לא תהיה שלי. ולו בגלל שאני רוצה בה. מאוד מאוד מאוד.

שיר מספר 7 - השוואה בין מושאי אהבה (נחשקים ושאינם)

המוזה היא אלה די פילאית.

היא פילאית במובן הזה שלאהוב אותה זה לאהוב את אלוהים, כי כשאתה אוהב את המוזה אתה יודע למה אתה אוהב את המוזה. זו אהבה שיש לה סיבה מאוד מאוד ברורה. זו אהבה שמתוך ידיעה ברורה.

ואתה אוהב אותה לא רק בגלל שהיא עושה לך טוב (לא לא!), אלא בגלל שהיא מה שהיא, שהיא מה שהיא.

אני אנסה להסביר את זה ככה:

כשאתה אוהב בחורה,

אתה בעצם לא יודע למה

דווקא, התכונות המסוימות האלה

(שמצאת בבחורה הזאת)

גרמו לך להתאהב בה -

נכון? יופי, נמשיך הלאה.

אם כן, עם המוזה זה שונה לגמרי!

אני אנסה להסביר את זה ככה:

כשאתה אוהב את המוזה אתה יודע.

בגלל שהיא מה שהיא והיא ה-כ-ל.

שיר מספר 8

אני יושב רחוק מידי מהאותיות,

אנא אדוניי שמע קול תחנוניי.

אני כמו שוויצרית ילידת סלובקיה שמשחקת טניס,

אני כמו מרטינה הינגיס. מרטינהינגיס מרטינהינגיס, אני אוהב את מרטינה הינגיס!

אני יושב רחוק מידי מהאותיות

אני בקושי רואה מה אני כותב

אבל את המעט שאני רואה אני מאוד אוהב

אני יושב רחוק מידי מהאותיות

אנא אדוניי שמע קול תחנוניי כי הלב שלי כבר לא שומע והריאות שלי מזמן מתות.

שיר מספר 9 - "מה שרובי הכי אוהב ושונא": שיר הלל בשבח הגדולה הראובן-ויטנברגית.

אני האדם שרק מרחוק אנשים מכירים.

אני על פוסטרים של תחנות אוטובוס,

אני בגודל של 14 עד 34 אינטש,

אני בצידה השני של הכריכה.

כל מי שהכיר אותי מקרוב לא הכיר אותי ממש

הוא אמנם חשב שהוא מכיר אותי

רימהו ליבו

הוא הכיר רק תדמיתי השדופה-פה-פה

שכלו הונאו

כי את הכותבנה הגדול רק מרחוק אפשר להכיר!

שיר מספר 10

שלווה של מים, על פני מים על פני מים על פני מים

שיר מספר 11

חבל ההצלה ושמו "אמנות שלי" הולך ומתהדק סביב מיפרקתי

והוא מכביד על נשימתי עד מאוד.

אני מרגיש שכתיבה של היא כמו גילוי עריות,

כמו אונס קטינות,

כמו משכב עם חיות,

כמו סקס עם גוויות.

שיר מספר 12

רצח. לרצוח. חשבת על המניעים? ועל התוצאות? וההשלכות? חשבת? איך תצדיק? איך תישא באשם?

שדות של דרום דנמרק, איזור פיין. הכל ירוק ירוק ירוק.

היית מסוגל? היית מסוגל? אפילו בדם קר? אפילו בדם קר? ומותר כשזה לא מחושב?

אופניים. ילדים דניים על אופניים בשבילים אינסופיים. עץ כורע לצד: חורשה המשקיפה אל חול: הים, הים.

שיר מספר 13

יש אנשים שיש להם דימיון -

הם לא צריכים לחוות דבר

יש כאלה שאם יעשו מעט יחיו יותר טוב -

ואם לא יעשו כלל אזימותו

יש כאלה שאוהבים את מוצארט -

ושונאים את בטהובן

אני מחוסר דימיון -

וכל מעשה מצערני עד מאוד

אני צריך לחוות הכל הכל, הכל, הכל, הכל

עד מאוד, עד מאוד צריך שיהיה על מה לכתוב

שיר מספר 14

התחושה הנעימה של אחרי

התחושה של אחרי

אחרי שגמעת

אחרי שרוקקת

אחרי שאת נשימתך האחרונה לבורא השבת

הייתה סערה? הייתה סערה?

השקט בא רק אחרי הסערה

ואחריו בא:

ציוץ ציפורי גן העדן

ומלתעות האליגטורים של הגהינום

שיר מספר 15

הכוס של אחותך

הכוס של אחותך

המפתח נמצא בכוס של אחותך

הכוס של אחותך

הכוס של אחותך

כל סודות היקום בכוס של אחותך

אני רוצה להיות בכוס של אחותך

שיר מספר 16

תפיסה של רובי את המציאות:

רגשנית מידי.

אני לא רוצה לשנוא את השירים האלה, אני לא רוצה.

אלוהים - תעשה שאני לא אשנא את השירים האלה, תעשה? לא מחר ולא לעולם לא.

שיר מספר 17

שירה צריכה לזעזע בגלל שהקיום מזעזע, אז למה היא לא עושה את זה? למה?!

ל-מ-ה ה-י-א ל-א ע-ו-ש-ה א-ת ז-ה!! למה.

שירה שלא די בה, שירה שלא די בה! | שירה שמבטיחה כל כך הרבה ומקיימת כל כך מעט

מספר השורות לא אינסופי | מספר השורות מוגבל ממילא

כעת נעבור לנתיב החד-סיטרי, | שם אני מקווה שאור השמש אותנו לא יקיץ.

כעת אני לא אוהב יותר לכתוב שירים כאילו הם קורים מתישהו

כאילו, אי-פעם נכתב משהו טוב מזה? אה-אה!

כאילו, יש איזה משהו שלא מבאיש? בבקשה - אל תצחיקו אותי..

ואיך קורה שזה מבאיש? איך קורה?

אם שמים אותו בשמש יותר מידי

או סתם אם החתולים לא מלקקים אותו כלל

אבל בלי זמן ובלי מקום אולי זה יחזיק מעמד בכל זמן ובכל מקום

כאילו שיש איזו דרך שאינה מובילה לאבדון

(אין דרך, אין דרך)

אשליות, חברים, אשליות

כל מה שיש לכם ואין לי, כל מה שיש לכם ולי - אין

כן. כן. כל מה שיש לכם לי אין. אין. (אין לי דבר).

וגם אשליה שהפכה לאמת היא עדיין אשליה.

כן. אתם צודקים: הנאצים צדקו. לא טוב לחשוב, עדיף לעבוד.

הרגש מת. המחשבה מתה. כל שנותר: לנעוץ המסמר והאיזמל לפרזל.

חזרות מיותרות על מילים משומשות, חזרות מיותרות על מילים משומשות.

חזרות מיותרות על מילים משומשות, חזרות מיותרות על מילים משומשות.

שיר מספר 18

מפרכסים. השמיים. השמש. מפרכסים. גם. הירח. שמש. מפרכסת. שמיים. מפרכסים. ירח. מפרכס. כולם.

השמיים.

השמש.

מפרכסים.

גם הירח.

שמש מפרכסת.

שמיים מפרכסים.

ירח מפרכס.

כולם מפרכסים.

השמיים.

השמש.

אפילו הירח.

שיר מספר 19

שירה שלי היא בלונדה שבדית

שפגשתי בלינאה והיא גילתה לי

איך אני מגיע למיזללת ביג-מאני

אבל אני בכלל לא הייתי רעב לאוכל

אלא לסקס.

שיר מספר 20

מבטים רושפי אהבה

לא מופנים לעברי

אבל אני כותב עליהם

וטוב לי

אפילו יותר מלזה

שאוהבים אותו

שיר מספר 21

מה אפשר למצוא בפח זבל?

אני לא מתכוון לפחים שיש מכסה מעליהם

אלא לאלה שפעורים לרווחה

מגנטים מלאי פסולת נחשקת שכאלה

אלה שבדיעבד מצטערים המסתכלים לתוכם

טינופת, טינופת, טינופת, טינופת, טינפות

מלאה הנפש טינופת והגורל כה אווילי ועז מכל

טינופת, טינופת, טינופת, טינופת, טינפות

הגורל שלי הוא הנפש שלי והנפש שלי היא הגורל שלי

שיר מספר 22 - הפחד מאבא

אני פוחד לפגוש את האדם שיזכיר לי את אבא,

אני פוחד ששוב לא אוכל להתמודד,

לא איתו - אלא עם הפחד.

אני פוחד מאנשים כל כך,

אני פוחד שאחד מהם יהיה אבא,

אני פוחד שהוא יזכיר לי כמה אני פוחד,

אני פוחד לפגוש את האדם שיזכיר לי את אבא.

שיר מספר 23

אהבה של שוטים בגן-עדן של שוטים.

שטים השוטים בספינת משוטים

משייטים ומשתטים, משייטים ומשתטים

לאן הם שטים בספינת השוטים; לאן הם שטים?

אהבה של שוטים בגן-עדן של שוטים.

שיר מספר 24

תנו לי לאהוב... ולמות!

שיר מספר 25 - שיר בשם "ורוח אלוהים מרחפת על פני תהום.."

אני לא אוהב לחיות - אני רוצה למות.

כל הדברים שצריכים לקרות לא קורים,

ואם אני כבר פוגש בחורה אז היא לא בשבילי,

לא בגלל שאני לא רוצה בה אלא בגלל שהיא לא רוצה בי.

אני אנסה לתאר איך אני מרגיש באופן מטאפורי:

אני ניצב על פי התהום

ומעברה השני של התהום יש בחורה נחשקה

יש רכבל שיכול להעביר אותי לצד השני של התהום

הכל בסדר גמור עם הרכבל

אנשים משתמשים בו כל הזמן

גם להם יש בחורה נחשקה אי-שם

אבל אני יודע שזה יהיה כל כך יפה

אם בזינוק אחד גדול עם אהובתי אהיה

אבל בשביל לזנק למרחק כה גדול צריך לקחת הרבה תנופה

לרוץ מהר מאוד ולצבור תאוצה

וגופי חלש ונירפה מפאת תלאות הזמן

ונפשי הדוויה והנידחה שוב מטה-מטה צוללת ובדממה מתנפצת

שיר מספר 26

אני לא גבר כי אני לא מזיין

אני לא אנושי כי אני לא פוגש אנשים

אני לא מטאפיסי כי עזב אותי אלוהים

אני לא חייזר כי אני לא מכיר אנשים מהמאדים

מה אני מה אני מה אני מה אני מה אני מה אני

אני האלוהים של האנשים שאין להם אלוהים? לא. הרי זה אבסורד וכמעט אפילו פרדוקס. אני לא-דבר אני.

שיר מספר 27

אני לא מסוגל לחטוא יותר -

לא בחיים;

פעם חשבתי שגם ביצירה אני לא מסוגל לחטוא -

היום אני כבר לא כל כך בטוח. רע לי כל כך. נשמתי נאכלת עוד ועוד וכבר לא נשארו פירורים אפילו. לא נשאר דבר; מלבד כאב חד-חד-חד שדבר לא יקההו ובוודאי שדבר לא יעלימו. אין לי עוד שאיפות שיכולות להכחיד רצון לאובדן. אין לי עוד דבר, אנשים יקרים שלי. ואתם באמת כל כך יקרים לי. באמת באמת. ירא אני לקרוא בספר תהילים, פן אף שם לא אמצא מבוקשי. כיצד זה שכה הרבה סובל אני בעבור מאום?

שיר מספר 28

ישבתי באוטובוס, קו 9, ומולי ישב גבר צנום וחצוף. הוא שאל אותי אם הציצים שלי הם כמו שהיו לפני 20 שנה. אמרתי לו שהוא יכול לראות ולבדוק. ולמשש. ולדחוף את הזין שלו ביניהם. ולהשפיך לי בלוע, אחרי שהזין שלו יתגרה יתר-על-המידה מחמת השפשוף.

שיר מספר 29 - דימיונות על הריונות (1)

היא על הראש;

לא לגמרי עושה עמידת ראש;

כי שוקיה נוטות מעט כלפיך;

ואתה עומד ודוחף לה;

שיר מספר 30 - על החלום ששדים נכנסים לתוך גופה של אהובתי

אז זה הולך ככה:

1. אני הולך עם אחי בגבעה של עמק המצלבה, ליד מוזיאון ישראל

2. אנחנו הרגע יצאנו מאיזו מסיבה שממנה יש לנו חוויות די נעימות

3. אבל מאז אנחנו כל הזמן בעיצומו של מרדף

4. רודפים אחרינו שדים, מהסוג שאוהב להיכנס לורידים של אנשים

5. אנחנו מגיעים לצומת ניות ושם אני פוגש את אהובתי

6. יש לה שיער שחור-שחור ומבנה העצמות של הפנים שלה: מעודן ביותר

7. אחי מסתלק מהחלום

8. אנחנו הולכים לאורך רחוב הרצוג, החל מבנק הפועלים

9. מגיעים לביתי, הראש שלי רוחש מזימות-זימה-בסלון

10.השדים מנסים לפרוץ מהחלונות ומהמרפסת

11.אני מנסה לחסום בגופי את כל הכניסות והודף החוצה את השדים

12.אבל הידיעה שאין הדבר מן האפשר לאורך זמן מרפה ידיי

13.אני חדל ממאמציי הקדחתניים לרגע

14.ומביט אחורה לעבר המיטה של ההורים

15.ושם שוכבת אהובתי כשפניה מעוותים

16.לבשו גוון אדמדם שרק הולך ומחריף

17.היא נראית מכשפה זקנקנה-אדמדמה

18.אני מתעורר בבעתה

שיר מספר 31

זה שמילים שלי עבשים זה לא אומר שאין לי חיים.

זה שאותיות שלי הנידחות מטות ליפול זה לא אומר שאני חרגול.

זה שמשפטים שלי לא במקום זה לא אומר שזנחתי לטוב את קול המרעום.

שיר מספר 32

למצב רוחי אין שם ואין כתובת,

כך שבכלל לא פשוט לעשות ממנו מטאפורה.

ואני גם פשוט מוכרח להודות שאני פשוט מוכרח להודות.

וכשאני מוכרח להודות אז אני עושה הכל כדי למצוא למי להודות.

וכשאני מוצא למי להודות אז אני מודה שאני לא מי שעלול להראות שאני.

אני מוכרח להודות שאין לי שום מושג איזו מילה צריכה לבוא אחרי איזו מילה.

שיר מספר 33 - דימיונות על הריונות (2)

רגליה מפושקות, ישרות וצמודות לריצפה;

ירכיך מונחות על גבי ירכיה;

היא מרחיבה פישוקה יותר ויותר;

ככל שאתה דוחף לה בקצב מהיר יותר;

שיר מספר 34

שכולם יילכו להזדיין. לכו זדיין;

שיר מספר 35

ישו לא האמין באלוהים

הוא האמין באנשים ובעיקר ב: נשים וזאטוטים.

שיר מספר 36

אני אדם מסוכן. הרחיקו ממני ילדים ונשים. תרחיקו ממני דמויי גברים. ואם אתם לא תעשו אני אעשה.

שיר מספר 37

האישה היא התגלמות האשליה:

אחוז בה ואחוז בה -

לפני שתתמוסס;

כל רגע ברך וקדש,

והתפלל -

לפני שתתמוסס.

שיר מספר 38

יש פה איזה מונותאיסט ביננו? אין תגובה.

האישה היא האלוהים של הבשר,

הכסף הוא האלוהים של הבשר,

האושר הוא האלוהים של הבשר.

שיר מספר 39

מילים שלי אין בהן הועיל. גם לא במוזיקה היפה של שובארט. דבר לא יכול להועיל. גם לא המדיטציה של המוזיקה שמפיקים הביצים של אלוהים. לאן תימלט נפשי, לאן?

שיר מספר 40 - מאוד מאוד לא

ריקנות איומה זו שפושה בנשמתי: מה היא מבקשת? מה היא מבקשת?

האם מבקשת היא ממני עוד ועוד כתבים שלב איש לא ירטיטו? (והכתמים של הדיו רק את הנייר מזהמים?)

מה היא מבקשת? מה היא מבקשת?

אלוהים, אם אתה אכן קיים, האמן לי שאינני יודע מה היא מבקשת.

אנא אמור לי. כי אינני יודע. אינני יודע.

האם אין די במה שעד כה עשיתי? האם יש ביכולתי לעשות יותר?

מה היא מבקשת?

האם חטאתי? ואם כן - במה היה חטאי? אנא אלוהים, רוצה אני להיטהר. מאוד מאוד רוצה.

אמור לי שלא הכל היה לשווא. אנא אמור לי.

אנא אמור לי. כי אינני יודע. אינני יודע.

אני סופר מספר השורות עד לסוף העמוד ומה טוב בכך? מה טוב?

אין בגיבוב זה של אותיות ולא כלום עבור הזולת. האם טוב הדבר לך?

בשביל הנצח? בשביל הנצח? אני עושה הכל בשביל נצח?

ומה הטעם בכל זה אם טעם הדבר איננו ידוע לי? מה הטעם?

אנא אמור לי. כי אינני יודע. אינני יודע.

מאובדן ריכוז מוחלט לאובדן ריכוז חלקי, הלא כבר מזמן אבדה לי תחושת ההתלהבות שבשליחות, העליזות נטולת הדאגות ומשכיחת המועקות שהיתה תוקפתני עת שרוי הייתי בספירת המרומים והיא הייתה לי מתת אלוהים.

רואה אני על פניהם של אנשים ובדיבורם כי ידוע להם מה עמוקה התהום לתוככה קרסה נשמתי.

אמור לי שלא חטאתי, אמור לי.

אנא אמור לי. כי אינני יודע. אינני יודע. מאוד מאוד לא יודע.

שיר מספר 41

אני מעריץ את המאבק.

שיר מספר 42

טוב; תקשיבו טוב. אני חשפתי את המזימה. אתם כל הזמן מראים לי בסרטים ותמונות נשים חדורות כדבעי ולמשעי כדי שאני אחשוב שיכול להיות תענוג מיני יותר גדול מלהביא ביד. אבל אני יודע שאין לדבר כל אחיזה במציאות. אז אני אמשיך לאונן להנאתי עד סוף הימים ואתם תמשיכו "להזדיין" בסרטים ובתמונות.

שיר מספר 43

היא לא אוהבת גברים.

היא לא אוהבת נשים.

היא אוהבת רק בעלי-חיים.

היא אוהבת להרגיש את החיה שבפנים.

היא אוהבת להרגיש את החיה בפנים. היא אוהבת את החיה בפנים. היא אוהבת את החיה בפנים.

סוסים, כלבים, חמורים, תיישים, שוורים, טלאים, אווזים, קיפודים - כולם מוזמנים

ל"הילולת כל-חי עם כל חי, שעתו הגדולה של הפין הצייתן".

שיר מספר 44

התעלות-כדבר-שבשגרה

התעלות-כדבר-שבשגרה

התעלות-כדבר-שבשגרה

באמצעות התחביר, באמצעות הכתיבה;

הרבה דברים לא יפים נאמרו על הכתיבה שלי, הרבה דברים יפים לא נאמרו על הכתיבה שלי

לא לי להעלב, לא לי.

שיר מספר 45

אין טבעי מהעל-טבעי.

שיר מספר 46

היצירה - אמצעי או מטרה?

אמצעי וגם מטרה.

שיר מספר 47

יש דברים שפשוט אי-אפשר לבטא ואלה הם החשובים לנפש מכל (כי בלעדיהם היא לא יכולה לחיות) ואת נטולי-החשיבות שאפשר לבטא יש לבטא אבל אין להזיז שיפתות המילים המתות כך שייראו מחייכות או עגומות.

ולכן:

אל תפרשו; זה לא טוב. נא לא לפרש.

אני אומר בדיוק מה שאני מתכוון להגיד.

אין דרמה במעשה היצירה ואין מיסתוריות בתוצאה.

שיר מספר 48

עולם ללא משפטי חיווי וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי וללא שמות תואר

שיר מספר 49

אין מילים שיתארו אכזבה כה עזה. אין מילים. וגם לו היו ודאי לא היו אלה מילים שלי.

שיר מספר 50

אל תמעיטו בערכה של ההרגשה,

(הדקה-כנוצה-מתיזת-דיו ופריכה מליטוף של אהוב)

אל נא תעשו כדבר הזה!

ליבי רוטט ופרק ידי רועד

אבל אין זה אומר שנשמתי חוטאת.

הלוואי שהייתי יכול להסביר לכם, הלוואי!

אבל אני מרגיש שלבוז וללעג אזכה בכל אשר אפנה,

ככה יעשה לאיש אשר את נשמת אלוה בקירבו להחיות מבקש!

שיר מספר 51

נוטה למות אנוכי.

שיר מספר 52

יישות נלעגת ומבוזה הנני

וגם נקלסת וגם "ראויה לשמד"

מילים שלא די בהן, מילים שלא די בהן

יישות יפה וענוגה הנני

וגם נערצת וגם "מאוננת למוות"

שיר מספר 53

מדוע אין רגש בעולם המתים?

הדס שליט אכזר.

מדוע אין רגש בעולם החיים?

זאוס שליט אכזר.

שיר מספר 54

מעטים הם האנשים שיידעו..

יש לי אופי איום.

ומצר אני על כך שאבות אבותיי לא נטבחו בשואה.

ומה היה קורה לו יודעים היו הנאצים שולד שכמוני יצא לעולם?

ודאי היו מתחילים הכל ממש מכאן:

הרצוג 37 דירה מספר 2.

וצאצאיהם חסודי-הלב וטהורי-המצפון שורצים הם בינות לציפורניי השחורות ויודעים גם יודעים הם

שאני באתי לעולם כדי למגרם

שיר מספר 55

עת נטרפה דעתי חשבתי

מה נפלא יכול היה להיות

לו נהנים היו מכתביי הבריות

שיר מספר 56

אחרי שכתבתי 500 שירי-מוות ו55 שירים על המוזה אני חושב שמוטב שאבהר לאלה שלא ברור להם את הדבר המובן מאליו שהוא גם הנעלם. אני הייתי רוצה להרחיב את הדיבור על הדומיננטיות ההכרחית של המבנה הנפשי בתפיסת המציאות.

יהיו חלושי-הרוח ונטולי-כושר-ההבחנה-באמיתות-גדולות שיאמרו שאמירות כגון "אין-לי חוויות עונג" או "אני, למות, היום" אין בהן אלא עדות למצבי הנפשי הקשה. שוטים יהיו הם אלה שיאמרו כדבר הזה. שהרי הנפש היא הפוסקת האחרונה בענייני התודעה. על עיבודם הצורני של רכיבי התודעה אמון השכל. אולם תובנות לוגיות-חיצוניות הן ריקות ממשמעות תודעתית לולא הנפש מאיישת להן משמעות זו, בכך שהיא אומדת ערכן או בכך שהיא מייחסת להן הרגשה. כך שהתיאור המדוייק ביותר של הלכי הנפש הוא למעשה האמירה הפילוסופית העמוקה ביותר.

האדם, הגרעין של העצמיות, אונו מוקדש למאבק בלתי-פוסק. כל ימי חייו הוא בעיצומה של מערכה הרת-גורל. יש תנועות פיסיקליות ויש תנועות גיאומטריות שמאיימות להטביעו תחתן. והתנועות האלה נושאות את רעיונות רוחו שלובשים טבע חיצוני (גורלי, קבוע) וטבע פנימי (עצמי, משתנה), כשהטבע החיצוני כפוף לטבע הפנימי ואילו השליטה על הטבע הפנימי נתונה בידי האדם, הגרעין של העצמיות.

שיר מספר 57

מהלך בנמרצות בהולה בשדה קרב זרוע גוויות מרוטשות|

אובד עצות והנה עוד רגע גם הוא יהיה חלק מהנוף המזוויע|

מהלך בשדה קרב זרוע גוויות מרוטשות|

הצלתו שהיא ניצחונו היא הברירה|

מהלך בשדה קרב זרוע גוויות מרוטשות|

והוא בורר-לו את היפה והנעלה|

והוא אוהב.

הוא אוהב את עצמו ורק את עצמו.

אבל הוא אוהב גם את כל מה שמזכיר לו את עצמו.

שיר מספר 58 - הכמיהה לשיבה לביצה

השדיים הם חלב האם והכוס? הרחם הישבנים גדולים כשהם בריאים

גם ילדים גדולים שקועים בתאוות בשרים הנקבים מתכווצים כשהם ננעצים

שיר מספר 59 - הטרגדיה שבכתיבה

אני כותב רק מה שאני מרגיש

אני מרגיש רק מה שאני כותב

שיר מספר 60 - ההמתנה למתנה

אני מחכה שהלא ייתכן ייתרחש ושהבלתי-אפשרי יהיה אפשרי.

מחכה.

בקוצר רוח, בקוצר רוח.

מחכה.

מחכה.

מחכה. אבל לא בקוצר רוח.

שזה כבר יקרה.

משהו.

שמשהו, יקרה, כבר.

כבר לא - מאוחר מידי.

לא.

לא לא. מעתה רק למוות אני מחכה כי כל שנותר הוא למות.

שיר מספר 61

הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו

שיר מספר 62 - שיר בשם "הפעם האחרונה שראיתי את אניטה"

היא הייתה בודדה. בודדה כל כך.

היא לא רצתה בבדידות אבל הבדידות רצתה בה והלכה איתה יד-ביד לכל מקום ועם כל גבר.

פגשתי אותה ברחוב וידעתי שאפגוש אותה שמה וידעתי שאפגוש אותה.

היא הייתה זכה ומזוהמת, טמאה וטהורה.

אני שבתי אליה מסטוקהולם אבל בעצם ויתרתי עליה כבר במאלמו.

את שיפולי שדיה הצנומים חשפה החזיה שכאילו-בטעות ניגלתה

ועליה מעיל העור השחור (שאחריו פעם נשרך עידו נפעם בניגוד לרצונו)

והיא גם גילתה את סיפורה וסיפרה אותו הכי טוב.

היא קיבלה ממני 50 קרונות בשביל שירשו לה לשיר.

האחות התאומה שלי נבלעה בפאב אפלולי ויותר לא ראיתיה.

שיר מספר 63

אני

יכול

להסביר

למה

שירה

של

אחרים

נחותה

לעומת

שירה

שלי.

אבל ההסבר שלי הוא כשלעצמו יהיה שיר.

שיר מספר 64

את המוות. את המוות היא רוצה. האהובה האבודה.

לכבוש. לכבוש את המוות. אפשר רק אם רוצים. אבל אפשר.

שיר מספר 65

אני הוא האלוהים

של הגופים הרכים, של הגופים הכריים

אני הוא האלוהים

של הנופים הקרים, של הנופים הריקים

אני הוא האלוהים

של הבשר הנפרך, הנכרך, הנחרך.

אני הוא האלוהים

אני הוא האלוהים

אני הוא האלוהים

אני הוא האלוהים

אני הוא האלוהים

אני הוא האלוהים

שיר מספר 66

אמרתי לאישתי:

זוכרת איך רגשתי כשאחז בי הקריז

"בואי יקירתי, טסים לפריז"

ואת ביקשת ממני לא להפריז

והבטת בי בעיני עגל

כשציטטתי את שלייגל?

שיר מספר 67 - מכתב פוסט-רומנטי לעצמי

שלום לך רובי,

אני מבקש לסלוח לי על העגמומיות שעתידה לשרות במכתבי וגם על כך שלא יהיו מילות פרידה בסוף (חושש אני להיפרד עד מאוד). עליך להבין: אני לא במצב כל כך טוב. כלל וכלל לא. אני רעוע, נידח, תלוש, מוכה וחבול. וכל הדווים שספגתי בעוז בשנים רוויות צער חד כתער שבים ומכאיבים לי כאילו היה זה רק אתמול שהסבל הפגיע. אבל מי יודע אם יש לעצבותי פשר? הייתכן איזה מצב-מציאות שבעיתו לא תהא נפשי אפופה עצבות? נוטה אני לחשוב שלעד תעקר העצבות כל שמץ מחשבה מעשית.

יש כל כך הרבה שאני רוצה להביע ואני לא יכול. וזה מתסכל כי אני מרגיש שיש בי עוד כל כך הרבה דברים יפים לספר אבל יש איזה משהו שמונע ממני, אבל מילא ממני - מהעולם, מהנצח, מתכלית הבריאה - האין זה נורא? אמור לי אלוהים: האם זו גזירה שהאנושות תוכל לעמוד בה? ? ואולי מאבקי ההשרדות היומיומיים של נפשי רווית-צלקות-הקרבות בניסיונות של השקר והזיוף הסובבים אותי לקנות בי נחלת חינם הם אלה שגוזלים ממני שארית כוחותיי.

אבל לדאבוני עודני חי וזעקתה של נשמתי מעולם לא הייתה יותר זכה בנואשותה ונואשה בזכותה על אף שהדיה חלושים כמאז ומתמיד. ואולי שברירי הסיכוי לאושר ארצי השבים ועולים בי ברגעי תרדמת האלוהים שבי ובמהרה דועכים עם הימוג שעת הדמדומים - הם הסיבה ליגון ממאיר הנפש. אינני יודע אבל אני מקווה. אני מקווה שאלוהים יודע.

שיר מספר 68 - תיאור סכמטי של משחק הניגודים של הנפש שמוביל לאפסות תנועה

עצלות קיצונית חריצות קיצונית

חולשה קיצונית עוצמה קיצונית

פגיעות קצינות חסינות קיצונית

אהבה קיצונית שנאה קיצונית

שכלתנות קיצונית רגשנות קיצונית

לאהוב את אלוהים לזיין את כל הנשים

אל-מוות מוות

שיר מספר 69

הספריה היא מקום רווי מתח אירוטי;

מספר

תאי הזרע

המופרשים בספריה

בתוך גוף בודד

די היה בו

כדי להרביע

את-כל

נשות

הרפובליקה העממית

העממית

של

סין.

שיר מספר 70

אני ראוי להיות משוקץ ודחוי - הם הנעלים. המזדיינים.

אני ראוי להיות מרמס מנומס - הם הנעלים. המזדיינים.

אתם לא תגידו לי שזה לא טוב שאנלא עוקף בצד שמאל - אתם לא תגידו לי. מזדייינים.

כי יש דבר אחד שאתם עליו לא יודעים וזה: אין לי מכונית. מזדיינים.

כן. ועוד משהו לסיום. יש לי מרחפת. מזדיינים.

(ואתם כמובן לא יודעים מה זה, אבל אני לא מתכוון להסביר!)

מזדיינים.

שיר מספר 71

ברגע שהאוננות תהיה לגיטימית אנשים יפסיקו לחייך

והם גם יפסיקו לקיים יחסי-מין

וזה יהיה עולם הכי מושלם שיכול להיות

כי האנשים האלה יכירו את עצמם כל כך טוב

עד שהאוננות שלהם תהיה מטאפיסית לגמרי

והם לא יהיו תלויים בדבר

ואפילו לא בגבר או אישה

ולכן כולם יהיו חברים של כולם, באמת.

שיר מספר 72

שדיים, חמוקיים, ציצקעאלך!

תחילת מלאכת הרמייה הסבוכה של האישה

ובסופן של כל התלאות המביכות והמבישות

ומרוב שלביאה תהיה הרגשה לא נעימה

למרבה החרדה תדמה בגופך ששכבת עם אמך!

[ואתה לא צריך את פרויד כדי להבין

שתכלית משחקה

להשפילך

(לגרום לך להצטער שאתה בכלל קיים)]

שיר מספר 73

אני מת להירצח

לא איכפת לי איך

אני מת להירצח

לא חשוב איפה

אני מת להירצח

עכשיו, עכשיו, עכשיו

שיר מספר 74

למה להרגיז? למה להרגיז? למה להרגיז? למה להרגיז?

ולמה לעצבן? אה? ולמה לעצבן? אה?

למה לא לתת לי את מה שאני הכי רוצה? למה לא לתת לי את מה שאני הכי רוצה?

כוס רטוב-רטוב שיינזל לי בין האצבעות הדביקות כוס רטוב-רטוב שיינזל לי בין האצבעות הדביקות

או מוות שהוא לוע מערבולת או מוות שהוא כלוע מערבולת

שהולכת ומסתחררת שהולכת ומסתחררת

אור, חושך, אוררר אור, חושך, אוררר

חושך, חושך, חושך חושך, חושך, חושך

שיר מספר 75

אני נרגש. ואני תמיד אהיה נרגש.

ומדוע אני נרגש? מפאת העדר ניסיון החיים אני נרגש? לא.

אני נרגש כי העולם מרגש אותי.

וביום שהוא לא ירגש אותי? ודאי ארצה לחיות.

שיר מספר 76 - הזיון האלוהי שאין לאלוהים ובגלל זה הוא עצוב עצוב עצוב

חיוכים לפני ואחרי

מעיל גשם שלי תמיד ספוג זיעה

הזיעה שלי טובה לי

והיא רעה לאלונה קימחי -

כי היא לא מבינה באמנות בכלל

שיר מספר 77

הנוגה הילדותי שבעיניה לא חמק והוא גם לא יחמוק לעולם.

הנשמה טרם חמקה.

לצערה.

גם היום, כשהיא בגיל 26,

היא בתולה.

ולא משנה באיזו קלות

היא מתהפכת

כשתדמיתה מתרופפת

ממושא תשוקה עזה מנשוא

ללא יותר מפיסת בשר ליד סדין רטוב,

שכובה דוממה ליד עוד פיסת בשר, ליד סדין רטוב.

גם היום, כשהיא בגיל 26.

שיר מספר 78

כל האהובות האליליות שלי שהכזיבוני

טוב שעשו כן, טוב שלא רצו בי!

טוב שיישותי המעונה הבאישו מרה ומר-לי מר-לי

כי כך את צלמן האדירו

בעוד אני מהלך בצל המוות המוות המוות המוות

וחזיון חזותה הנעלה של הנשיות הבלתי-מושגה

היו היה לי לחזיון תעתועים נלבב המוות המוות המוות

בו אני הוגה

עת אין עוד מרפא

שיר מספר 79

איברים עגלגלים ורכים

בד שנצמד לאיברים העגלגלים והרכים

את כל תשומת ליבי הוא גוזל

את ההתבוננויות שלי בנצחיות של הבריאה

הוא מפר

הוא מרטש

הוא מחבק את הרה הרעה חיבוק חם ואוהב

הוא דימוני ממש

הוא השטן: בכבודו ובעצמו.

שיר מספר 80

אנא אימרו לי אנשים טובים:

הכיצד זה

שמיצוי כל אותן תכונות בזויות לי מקנה גדולה?

אנא אימרו לי, אנשים טובים:

הכיצד זה

שמיצוי כל אותן תכונות נלעגות לי מקנה שלוות-נצח?

אנא אימרו לי.. אנשים טובים:

הכיצד זה

שמיצוי כל אותן תכונות נשגבות הוא נבזה ונלעג עבור האנשים השוטים?

שיר מספר 81

מוות שלי, מוות שלך? מוות שלי שהוא גם שלך? המוות שלי הוא המוות שלך?

מוות שלי היה פעם מטאפיסי גם!

כן כן.

והיום? הוא רק פיסי, רק פיסי!

אהובה של אף-פעם

הו הו

אהובה של אף פעם,

אהובה של אף פעם לא תמצוץ לי

לא לא - אהובה של אף פעם מתה, אהובה של אף פעם מתה.

שיר מספר 82 - שיר בשלוש שורות (1)

מחר כריסטינה בת 72 ואין מי שיידאג לה

אין מי שיטפל בה

אף גבר לא מתחרמן לעברה כשהיא נטמעת במדרכה, מאוינת מפאת בלתי-נחשקותה.

שיר מספר 83 - שיר בשלוש שורות (2)

הפנים של השכן מזכירים לי את הפנים של העבר ושל העתיד

שאני כל כך רוצה לשכוח ולא יכול לשכוח את פני הזולת, לשכוח פני אבא

שרציתי מזמן-מזמן לשכוח מחמת מיאוס לשכוח את פני היגון

שיר מספר 84 - שיר בשלוש שורות (3)

מנופפים בידיהם ומשמיעים קולות שיורדים ועולים וגם גוערים ומצייצים - ומשהים הדיבור ומדגישים ההברה ולחכמים שלהם הם קוראים פרופסורים

והפרופסורים שלהם יודעים כמעט הכל אבל לא מבינים. כמעט דבר

שיר מספר 85 - שיר בשלוש שורות (4)

בהלה עמומה שלי, מילים שלי שלא מיתרגמות טוב

מילים שלי שהן (לא-תירגום-מדוייק-של-המציאות)

בהלה עמומה שלי, החשש שאין לו קץ מהיציאה מהקונכיה!

שיר מספר 86

הגדולה הפתאומית שלי.

הגדולה שאיש איננו מכיר בה והלוואי שאיש לעולם לא יכיר

היא לי מקור של נחמה וערגה והיא לי גם הרצון לחיות והרצון למות

היא לא עושה לי טוב בדרך כלל - היא עויינת אותי לעיתים קרובות מידי

היא לי בוראת עוד ועוד מילים עבשות, עוד ועוד מילים שאני פוחד לראות

וכל כך צר לי שבגללה אנשים כה רבים שלא-במתכוון ציערתי

שיר מספר 87 - אמנות בניית השיר הרע

היא צריכה להיכתב על-ידי הומוסקסואלים ולסביות

(כי הם אוהבים את המין הלא נכון)

היא צריכה להיות משופעת מילים נדירות, פעלים מסובכים ותחביר כאילו-מורכב

(כדי שלא ישימו לב שאין לה כל ערך)

היא צריכה להיות אבסורדית

(כדי שלא ישימו לב שאין לה כל משמעות)

והיא צריכה לא-להתיימר

(כדי שלא ישימו לב שהיא לא מסוגלת)

שיר מספר 88 - שיר בשם "כל עוד את זמינה"

לא משנה אם את זונה רוסיה או ממוטה שרמוטה

כל עוד את זמינה

לא משנה אם יש לך עטינים של פרה או כמו של ילדה בת 12 (שרק אמש, ללא הודעה מראש הניצו שדיה)

כל עוד את זמינה

כל עוד את זמינה

כל עוד את זמינה

כל עוד את זמינה

כל עוד את זמינה

כל עוד את זמינה

רק תביאי לי כתובת ואני בא -

וכשאני אצא אל תישכחי להביא מספר טלפון גם.

כל עוד את זמינה

כל עוד את זמינה

כל עוד את זמינה

כל עוד את זמינה

אני לא מתכוון לשלוח פרחים

אני לא מתכוון להרקיע שחקים

כל מה שאני צריך זה זיון (ועדיף בחינם כי אתמול פיטרו אותי מהעבודה)

שיר מספר 89

משהו ממש לא בסדר עם הכתיבה שלי

חסר בה הרבה שתמיד היה בה

יש בה הרבה שתמיד מנעתי שיהיה בה

משהו ממש לא בסדר עם הכתיבה שלי

משהו ממש לא בסדר עם הכתיבה שלי

חסר בה הרבה שתמיד היה בה

יש בה הרבה שתמיד מנעתי שיהיה בה

משהו ממש לא בסדר עם הכתיבה שלי

משהו ממש לא בסדר עם הכתיבה שלי

חסר בה הרבה שתמיד היה בה

יש בה הרבה שתמיד מנעתי שיהיה בה

משהו ממש לא בסדר עם הכתיבה שלי

שיר מספר 90

אין לי דרישות מוגזמות, כל שאני מבקש הוא שתניחו לי לחיות.

הניחו לי את עלטת הליל להקדיש כל כולה להרהורי נפשי ואת הבקרים ליגוני.

ובמה חטאתי כלפי החברה בזה שאת פירות אוני אינני חולק, לכל המרבה במחיר? במה?

האם לא ראוי לו לאדם שיעשה כן רק עם הראוי לו? טוב מותי מחיי, טוב מותי מחיי.

והלא בעניין זה אף אין חטאי כלפי הטבע, שאף הוא תדיר ממאיר לקראת מותו, תכליתו.

הבינו, חיי איוולת וחטא הם חיי - כחיי כל בריה נידחה אחרת על פני כוכב נטול-אל זה,

אבל אמנותי היא בעיני תכלית הבריאה ואין טבע בריאתה חטא כפי שאין טבע הבריאה חטא הוא.

מרחפת גוויתי המצחינה בין שמיים לארץ ופרקי ידי אוב מעלים ושדוני פלצות את אימתי מעוררים.

אל-נא תגידו שלא איש של מעשי חסד אנוכי כי כל מעשיי מן החסד נובעים.

אל-נא תגידו שהרוע והכיעור קנו להם אחיזה בנפשי, שהלא מן העון והדכי חומק אני משחר היוולדי.

שיר מספר 91 - שיר על החברים המזדיינים של אלוהים

ההמונים בלתי מזיקים,

ההמונים אוהבים להשתובב;

ההמונים מקיימים יחסי מין,

ההמונים מתחברים עם אנשים זרים;

ההמונים לא אומרים לא למיני תענווגים,

ההמונים מהמוות מפחדים;

הם לא יידעו:

התעלות של הנפש

ושל הרוח

יחד,

הם לא יידעו:

טוב, יופי וטוהר.

שיר מספר 92 - "ערגה סדיסטית לקיומו הממשי של האחר"

אני רוצה לאהוב אותך

כי אני כל כך רוצה לרצוח אותך

כי אני רוצה למצוץ לך את הדם

כי אני רוצה לקטוף לך את האוזניים

כי אני רוצה ללוש לך את השדיים

עד שינשרו

עד שינשרו

אני רוצה לומר לך שאתה אדם טוב-לב ולהיות נחמד אליך עד בלי-קץ

כי אני כל כך מת לתקוע לך כידון בישבן

כי אני רוצה את הבשר שלך משופד על האש

כי אני רוצה שתצווח כשאני אכה אותך על האף במקל

כי אני רוצה ללעוג לך עד שתמות מבושה כשתימעד בלשונך

שיר מספר 93 - תיאור צייד ממוטות (1)

יש לו את מי לנשק

הוא חובק בזרועותיו

בחורה בלונדה אבל עם מראה-פנים יבשושי

הוא חופן אליו את כתפיה הגרומות

זו לא בחורה שלי, שתבינו.

זו אינה בחורה שלי.

זו בחורה של מרעין-בישי.

שיר מספר 94 - תיאור צייד ממוטות (2)

יש לו חלומות על ממוטות

יש לו חלומות על ממוטות

הוא חולם שהן יפות

הוא חולם שהן רכות

הוא חולם שהן רוצות שהוא יכתוב שיר 3

שיר מספר 95 - תיאור צייד ממוטות (3)

ידו מונחת על זרועה

יד שתלטנית על גוף נשלט

תשוקה

ערגה

כמיהה לאהוב

יד שתלטנית על גוף שלא יודע להגיד לא

גוף חלש

גוף של אישה

גוף שלא מסוגל אפילו ליצר להיכנע

(סתם לשחק משחק חברתי מטופש

והוא לא יודע כמה המשחק מטופש)

יש לו אותה כן-כן -

יש לו את זה, לאידיוט.

שיר מספר 96 - שיר על דם והרג, שלא יתוארו

אני מתכוון לכל אותם מקרים שהנפש מתכווצת

בפני הכוח הריבון, שאין באפו חרון

אני מתכוון לכל אותם מקרים שהקרב אבוד

מפני הכוח הריבון, שאינו שוחר מדון

שגם אם אתה לא נכנע לו הוא מכריח אותך להאבק עימו

כי זה הכוח שרוצה שתזיין כמה שיותר

שיר מספר 97 - שיר לכבוד אהובה של אף-פעם

שיר לכבוד אהובה של אף-פעם.

שיר מספר 98

האשכים שלי, הנפלאים, הם גדושים זרעונים מלוא היקפם, הם כמו ביצים של שוורים.

הזין שלי, הוא עומד, הוא הזקיף, הזקיף שעל משמרו לעולם אינו נם.

שיר מספר 99 - שיר שמתאר את העליונות של החוויה המילולית לעומת החוויה החוץ-מילולית

כל הדברים שקורים לי ואני לא כותב עליהם - מה יהא עליהם?

אני חושב שיש לי תשובה, אני חושב שיש לי תשובה שאפילו תספק אותי.

לעכשו, ואולי אפילו למחר וגם לעוד הרבה הרבה מחרים.

והרי התשובה: השפה לא יכולה להתקיים ללא העולם, אלא אם היא לא נולדת מאותו עולם שהיא מתארת.

שיר מספר 100 - שיר בשלוש שורות (5)

להפקיר עצמך לשיגיונותיה הזדוניות של האישה?

להפקיר עצמך להפכפכותה הארצית של האישה?

להפקיר עצמך לניגוד הכואב בין טוהרה החיצוני ומזוהמותה הפנימית?

שיר מספר 101 - שיר בשלוש שורות (6)

רובי, אני רוצה להודות לך על כל יצירות המופת שלמעננו כתבת

וכן אני רוצה להודות לך על שלימדת את אישתי בלי תחתונים ללכת

כך שבכל פעם שהיא עושה עמידת ראש אני דוחף לה והילדה מלקקת

שיר מספר 102

טוב מותי מחיי

כי חיי הם עצי ברוש עבותים בלילה שכולו אפל אפל אפל אפל אפל

טוב מותי מחיי

כי חיי הם סופגי בוץ ורפש זדון ועון רעים לנשמה טובהטובהטובהטובה

טוב מותי מחיי

כי..

חיי הם חיים שרעים אפילו למתים

חיי מאיימים, מרתיעים וכשהם מקיימים

את אחיזת החנק שלהם הם לא מרפים

שיר מספר 103

האלפים והפיורדים הם לי נהרות שוצפי דגים מתים

המדבריות והחולות הנודדים הם לי שפכי מפלי מים דלוחים

התפיסות החושניות שלי של המציאות הם כמו המוזיקה של בטהובן

ואוצר הדימויים שלי מעיד על נגע הנחשלות המחשבתית בו לקיתי

שיר מספר 104

"למה בחרת לך דווקא את הלה שיפליא בך מכותיו?"

"כי הוא יודע להרביץ."

"אבל למה דווקא הוא?"

"כי הוא גם מצליף טוב."

"אבל הוא לא משפיך."

"אבל איכות הזרע שלו לא מעניינת אותי!"

שיר מספר 105

לא חלומות, לא הזיות

לא אשליות, לא חזיונות

לא גומי לעיסה, לא גומי למניעה

דבר מלבד דבר מלבד

מה שיעשה לי טוב, מה שיעשה לי רע

מה שעלוב, מה שנדכא

הכל:

דבר מלבד דבר מלבד

דבר מלבד דבר מלבד.

שיר מספר 106

הו, לוצפיר. לוציפר היקר שלי. לוציפר הארור שלי.

אז זה אלוהים שלח אותך? אה? זה אלוהים? אלוהים אכזר הוא האלוהים ששלח אותך. אלוהים אכזר.

הו, לוציפר: אתה הגורל העוין שלי. אתה שר ההווה הכשלוני שלי והאין-עתיד של העתיד שלי.

אבל מה באשר לפורטונה? פורטונה הכירה לי גם פיה אחת ואתה מכיר לי רק שדות ושדונים!

היא בשנת שבתון? או שהיא מתה? פורטונה המסכנה. כעת יש לי אותך. ענה אותי למוות. קדימה.

שיר מספר 107 - על חוסר הייתכנות של תפיסת הדבר-כלשעצמו שהוא מה שהוא ואין עוד כמוהו

התגלמות של התגלמות של התגלמות של

בדמות של בדמות של בדמות של

התגלמות של התגלמות של התגלמות של

בדמות של בדמות של בדמות של

שיר מספר 108 - "אהובה של אף-פעם"

אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם

אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם

אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם

שיר מספר 109 - המשך רגשני לשיר מספר 108 (עם אותו מסר + איזכור של המוות)

אף אחת לא תאהב אותי, אף אחת גם לא תחבק אותי, אני אמות בקול דומיה רועשת.

אני לא מבקש שמישהי תאהב אותי באמת - מספיק שתעשה כאילו.

אני אמות בקול דומיה רועשת.

אני לא צריך שהיא אפילו תרגיש משהו כלפיי.

אני אמות בקול דומיה רועשת.

אפילו לקפקא היו חיים יותר טובים!

אני אמות בקול דומיה רועשת.

אני אמות בקול דומיה רועשת.

זה עצוב שאני אמות מבלי שמישהו ישים לב;

את הספרות הזניחה שלי איש לא יקרא;

ואני האחרון שיודע שהיא קיימת;

שיר מספר 110 - שיר בשם "דומיה עבה" שהוא המשך ריאליסטי לשיר מספר 109

דומיה עבה, דומיה עבה.

עבה כמו החלל העצום שאני מנסה לעטוף בכפות ידיי.

דומיה עבה, דומיה עבה.

עוד מהימים שהייתי ילד קטן שהולך לגן יודית וכמעט נדרס במעבר החצייה.

דומיה עבה, דומיה עבה.

הדמויות השקופות האלה, בועות סבון עצומות, אימתניות. מת לעסות החלל הזה ולא יכול.

דומיה עבה, דומיה עבה.

עבה כמו הריק העצום שאני מנסה לעטוף בכפות ידיי.

אני רואה את זה שט על הזכוכית של החלון כשהעיניים מצטמצמות. אני מדמיין את זה בחלומות,

אני מדמיין שאני מנסה, זה שלי ורק שלי אבל אני לא יכול לתפוס את זה.

זה מפחיד אותי, אני לא יכול לאחוז בזה

זה כל כך גדול, זה מפחיד אותי

(כל כך גדול)

ואין לזה צורה אבל זה מוחשי ואני לא יכול לאחוז בזה

זה גדול

זה כל כך גדול

כל כך גדוללללל

וזה מפחיד אותי

כי זה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר גדול ממני

שיר מספר 111 - מי דופק את מי:

החנווני את הקופאית בסופר הקופאית בסופר את החנווני

הרבי את החסידים שלו החסידים את הרבי שלהם הפוליטיקאי את כל מה שזז כל מה שזז את הפוליטיקאי

הדודה יוכבד את דוד יצחק הדוד יצחק את דודה יוכבד

הכרטיסן את הנהג הנהג את הכרטיסן ליצן החצר את נגן החצר נגן החצר את ליצן החצר

אבל את מי אני דופק?

את מי?

המ"פ את המ"כית המ"כית את המ"פ

הבוס את המזכירה המזכירה את הבוס

הרודן את ההמון ההמון את הרודן

אבל את מי אני דופק?

את מי?

הדוגמנית את הכדורגלן הכדורגלן את הדוגמנית

כוכב הפופ את הגרופה הגרופה את כוכב הפופ

איקסון את הענן הענן את איקסון

אבל את מי אני דופק?

את מי?

שיר מספר 112

כשאני חושב על אובדן אני נזכר באילונה פאהטרו

וכשאני נזכר באילונה פאהטרו אני נזכר בעבר

וכשאני נזכר בעבר אני נזכר בכנסיה של יום שבת

וכשאני נזכר בכנסיה של יום שבת אני נזכר ביוהנה

וכשאני נזכר ביוהנה אני נזכר בפינלנד

וכשאני נזכר בפינלנד אני נזכר בדנמרק

וכשאני נזכר בדנמרק אני נזכר בקופנהאגן

וכשאני נזכר בקופנהאגן אני נזכר בטיבולי

וכשאני נזכר בטיבולי אני נזכר בקופנהאגן

וכשאני נזכר בקופנהאגן אני נזכר באניטה

וכשאני נזכר באניטה אני נזכר שאני מסוגל לאהוב

וכשאני נזכר שאני מסוגל לאהוב אני נזכר באילונה פאהטרו

וכשאני נזכר באילונה פאהטרו אני נזכר בעבר

וכשאני נזכר בעבר אני נזכר בכנסיה של יום שבת

וכשאני נזכר בכנסיה של יום שבת אני נזכר ביוהנה

וכשאני נזכר ביוהנה אני נזכר בפינלנד

וכשאני נזכר בפילנד אני נזכר במעבורת של סיליה-ליין

וכשאני נזכר במעבורת של סיליה-ליין אני נזכר בנורדים שיכורים

וכשאני נזכר בנורדים שיכורים אני נזכר בסונדבורג

וכשאני נזכר בסונדבורג אני נזכר באלווירה מדיגן

וכשאני נזכר באלווירה מדיגן אני נזכר באילונה פאהטרו

וכשאני נזכר באילונה פאהטרו אני חושב על אובדן

שיר מספר 113 - שיר על החלשותו של הרגל

מול התיבה הוא ניצב מידי ערב שבת

תחילה ברגליים כושלות הוא כרע בפני אדוניו

עבר חודש, חלפו שנתיים והנה אף מורא הקהל עליו לא חל

וקולו הלך והשביח וקיבל גון ייחודי משלו ואילו נעימות המיזמורים הלכו ונתפייטו

והנה אף גילה שלא היה לו כלל צורך להקדיש מחשבה לנעשה והתפילה מתחילתה ועד סופה בראשו קלחה

והיה משהה תנומת הצהריים עד לדקות ספורות לפני התפילה

וסידור התפילה היה לו מדבר מותרות לדבר טפל (ומיותר בתכלית)

וההתאמה המושלמת בין תנועות הגו ומיתרי הקול הייתה למובנה מאליה

עברו עשרים שנה, חלפו חמישים, נקפו השנים וגם הקמטים

קולו הצלול להיסדק החל ואת ההלל נבוך היה בראש חודש לרונן כאילו קינת איכה היה

זכרונו בגד בו לא פעם והוא חזר לקרוא מסידור התפילה כמבראשית

קרה פעם שאפילו שכח להתעורר בזמן לתפילה והחליפו אחר, צעיר ממנו בשנים הרבה

והנה הרגעים הולכים ומתארכים והיגון מוטטו ב"לכה דודי" והביאו בינו ולבין עצמו למלמל:

"להיכן פרחה לה יציבתה האיתנה של האצבע המורה?"

ובשבוע שלאחר מכן הבין כי מה שללא כל מאמץ נעשה אתמול איננו מן האפשר היום

ובשבוע שלאחר מכן במקום ללכת לבית-כנסת הוא פשוט מת

שיר מספר 114

הצל של בעלת הבית שלי

ממשיך לרחף כצל בתוך נשמתי

והצל של נשמתי

ממשיך לרחף כצל בתוך הצל של בעלת הבית שלי

שיר מספר 115 - "אמנות הפישוק"

הזרוע מלופפת סביב אגן הירכיים, המרפקים כפופים

נכנסת מצד אחד ויוצאת מהצד השני - כף היד מתעקלת

הפישוק מתרחב.

הזרוע מלופפת סביב אגן הירכיים, המרפקים כפופים

נכנסת מהצד השני ויוצאת מהצד האחר - כף היד מתעקלת

הפישוק מתרחב עוד.

גם הפתח הצר הולך ומתרחב - בכוחות עצמו ממש!,

מרמז על חדירה קלה ורכה - שבעוד רגע בוא תבוא.

שיר מספר 116

מעולם לא ידעתי אישה, בשבילי האישה היא אם האלוהים.

אני זוכר איך העברתי מהמרק שלי למרק של רותי. אני זוכר איך את אניטה חיבקתי וליטפתי.

מעולם לא ידעתי אושר, בשבילי האישה היא אם האלוהים.

אני זוכר איך..

לא חשוב. לא חשוב.

שיר מספר 117

אתה לא מבין? זה אנסמבל.

אתה לא מבין? אתה לא מבין?

זה אנסמבל.

אתה לא יכול לעשות את זה לבד.

כה אמר שר המדע, כה אמר שר המדע.

שיר מספר 118 - שיר בשם "מי אמר שהנרקיסיסטים עושים חיים?"

לא זר לי הצער - לא, לא!

וגם הכאב לא - לא, לא!

וייסורי התופת לי הם בני-בית ממש

ועדיין אוהב אני את עצמי אהבה עזה ממוות

אהבה שאהבת אישה לעולם לא תישווה לה

אז מי אמר שהנרקיסיסטים עושים חיים?

שיר מספר 119 - האידיאל של הנשיות

עמנואל ביאר.

שיר מספר 120 - "האמנות היא המהות, החיות היא האיכות"

זה נכון מה שכתוב בכותרת. אבל אתם יכולים רק להאמין שזה נכון.

שיר מספר 121 - גברים-שאסור-להם-להשיג-זיון-בממלכה-המאוחדת-של-רצונות-חופשיים-הכפופים-לשל-שלי:

גברים שאין להם:

עיניים בצבע כחול-אפור

גבות דקות-דקות

שיער שטני

גברים ש:

נמוכים ממטר שמונים וחמש

גבוהים ממטר שמונים וחמש

מסתרקים מידי בוקר

יודעים להשיג זיונים

יודעים להשיג זיונים.

שיר מספר 122 - "אני מבין"

דברים שהם בלתי נתפסים

אלה הם הדברים שהכי מפחידים

כמו הרוע והטמטום וזחיחות הדעת

כמו היקום האינסופי וחסר הגבולות

כמו אהבה שאין לה שם ואין לה דמות

כמו מילים יפות שלא אומרות מאום

כמו הרמוניה מופלאה שהיא התגלמות הלא-כלום

כמו הגלים של הים שהולכים ומתקרבים כמו הרטט הקל של "אני מבין", כמו דבר מלבד דבר מלבד.

שיר מספר 123

אהבהשלי גדולה גדולה שאני כל כך פוחד לבטא האם פרויד ידע עליה? האם הוא ידע?

אהבהשלי צמאת-דם שאני כל כך פוחד לבטא האם פרויד ידע עליה? האם הוא ידע?

אהבהשלי רעבה וערבה שאני כל כך פוחד לבטא האם פרויד ידע עליה? האם הוא ידע?

אהבה שלי נחשלת ונחשקת שאני כל כך פוחד לבטא האם פרויד ידע עליה? האם הוא ידע?

אהבהשלי - היא האהובה האמיתית שלי.

שיר מספר 124 - על החיים ועל המתים

אני חי בתוך ספינה, האם ידעתם זאת?

והספינה שלי שטה-לה ברחבי האוקינוס

לפעמים אני יוצא מהתא שלי לסיפון

אני משקיף על שחפים

אני הוזה אווזים

אני מחקה דייגים אתמול לכדתי בכלוב שמונה סרטנים

לפעמים אני יוצא מהתא שלי לסיפון ואני קופץ למים

ושוחה עם כרישים

וצד לוויתנים לפעמים אני יוצא מהתא שלי לסיפון

ומשוחח עם דולפינים על החיים ועל המתים ואז הספינה שוקעת - בלו בלו בלו

שיר מספר 125

חשיכות המרפא שלי לא מציקה לי יותר היא החברה הכי טובה שלי כעת

אנחנו עושים סקס ביחד היא אפילו מרשה לי לזיין אותה בתחת

אנחנו מדברים על פוליטיקה ועל סמים ולפעמים אפילו מרכלים על כבשים פתיים

שיר מספר 126 - אסור לגעת בנצח, אסור.

החיוך שלה הוא הנצח, כל מילימטר בגופה הוא הנצח, הצליל שמיתרי הקול שלה מפיקים הוא הנצח.

אסור לגעת בנצח, אסור לגעת בנצח.

השפתון שמרוח בהגזמה הוא הנצח, היד שנוגעת בקלילות בלתי מכוונת בקווצת השיער היא הנצח.

אסור, לגעת, בנצח. אסור.

אבל רוצים. מאוד מאוד מאוד רוצים.

שיר מספר 127 - הסתכלות

דרקונים מעופפים בשמי יבשת אירופה הרחוקה כל כך כנפיהם הפרושות מגירות דם של ענקים

מיפלצות הלוך נס מגיחות בסערה מאגמי ארץ הגבעות פירצי מים ניתזים לכל עבר (גם לכל צד)

טולי הרגע התקשרה אליי כדי להזכיר לי שאין לי עתיד היא אמרה לי: "רוביל'ה - אין לך עתיד."

שיר מספר 128 - "להיות נחמד"; העיקרון הטרגי של הנחמדות:

אם לא תהיה נחמד, למה שמישהו יהיה מעוניין בחברתך?

ואם תהיה נחמד, הרי שהיית כלא היית. וככה מתרגשות להן הילכות עולם

והעולם איננו מתמהמה לקראת קיצו. ובכלל, איזה עניין לך

בנחמדותו של האחר, אך האם היית רוצה שיהיה-לרועצץ למשפגשתו? ודאי שלא. לו אנשים היו

חושפים את עצמיותם

בפני הזולת, או לפחות משתדלים-לעשות כן, ישר לכשהם נפגשים

אזי הייתה נמצאת

דרך מופלאה ואמיצה לפיתרון כל-עימות ומועקה.

ומי יודע?

אולי אפילו עוסקים היו אנשים בבעיות של-ממש ולא במיני קטנוניות.

זוהי חומת הנחמדות שמאמללת את האדם.

זו חומה שאין-הזמן יכול לה וגם המעשים לא.

לא תמיד תהיה נחמד עם האדם-שפגשת, אבל החומה לעד תהא.

ועד שלא

תיבקע

לרסיסים

חומת הנחמדות

אין בדעתי לפתוח במשא ומתן (וגם לא בדוח-שיח של איכרים).

שיר מספר 129 - אין אושר אלא במוות

אין אושר אלא במוות

אין אושר אלא במוות

אין אושר אלא במוות

אין אושר אלא במוות

שיר מספר 130 - שיר בשם "התנאי ההכרחי להצלחה"

הכישלון שלי הוא ההצלחה שלי

הכישלון שלי הוא ההצלחה שלי

הכישלון שלי הוא ההצלחה שלי

הכישלון שלי הוא ההצלחה שלי

זה לא כל כך מסובך להבין. אני פשוט מאוד טוב בלהיכשל. אני מאוד מוצלח בזה. מאוד מאוד אפילו.

הכישלון שלי הוא ההצלחה שלי

הכישלון שלי הוא ההצלחה שלי

הכישלון שלי הוא ההצלחה שלי

הכישלון שלי הוא ההצלחה שלי

שיר מספר 131 - תיאור הגדולה האלוהית

הכל אמיתי, הכל נכון, הכל תקף - בכל מקום ובכל זמן.

כי כה אמר אלוהים.

אני אמרתי? אתה אמרת? מי אמר?

מי רוצה לשחק היום בתפקיד אלוהים? אה? מי רוצה? זה די פשוט. זה דורש יכולת משחק מיזערית ממש.

פשוט תגידו משהו, פשוט תגידו משהו!

יש לזה ערך פואטי בכלל? יש לזה ערך פואטי?

הכל אמיתי, הכל נכון, הכל תקף. בכל מקום ובכל זמן.

שיר מספר 132 - כרוניקה של אונס ללא עונש, כרוניקה של רוע שלא ניתן למנוע

הרגשה די מחורבנת.

הרגשה זוועתית אפילו. וככל שעובר הזמן זה רק מרגיש יותר ויותר נורא.

היום חוגגים לה יומולדת 17 ואתמול נחגגה השפלתה כשהיא בכתה ובכתה ובכתה.

איש לא ראה, איש לא שמע והיום הוא שלח לה מתנה.

אבל היא לעולם לא תישכח, לא תישכח איך הוא מעליה גהר.

גבר אסרטיבי וחביב על הכל, הירשה לעצמו קצת יותר מידי הפעם.

הוא נושא בתוכו את לב השטן אבל רק עוד אחד יודע מזה. אחת.

אסור לתת לגברים להלך חופשי ויותר היא לא תיתן לאף גבר להיתקרב אליה.

הוא נבלה, הוא זונה, אבל הוא יחייך גם לבחורה הבאה.

והבא שלה לא יחייך לפני.

שיר מספר 133

"יש משהו מאוד מושך במבנה של הכוס - שמת לב לזה?"

"כן. בזמן שדחסתי זין שמתי גם לב."

"זו משיכה ששונה מהמשיכה אל האישה בשלמותה."

"המממממ..... כמובן, זו משיכה לכוס."

"לא לא. אתה לא מבין. זו משיכה למבנה של הכוס. הכוס כשלעצמו איננו אטרקטיבי כלל וכלל."

"השפתיים."

"מה??"

"השפתיים המדולדלות - הן מושכות אותך. מפתות אותך. גורמות לך לרצות להיכנס פנימה."

שיר מספר 134

"בשביל מה אתה כותב שירים. זה גורם לך להנאה?"

"כן."

שיר מספר 135 - יש לקרוא את השיר הבא 3 פעמים רצוף ולעמוד על רגל אחת תוך-כדי

זה הטקסט המטאפיסי לגמרי הראשון שלי ואני די נרגש לכתוב אותו; אודה לכם באם לא תגחכו קלות.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מזה שאין לי חברים ושכולם בינוניים.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מזה שאין לי חיי-מין ושחברות שלי טובות רק לשיחות נפש.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מזה שאני לעולם לא אחיה בג'ונגלים של ברזיל.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מזה שהניסוחים שלי עילגים ושהמציאות שלי תמיד קטסטרופלית.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מזה שאפילו ביחס לאנשים אחרים, ולא לנצח, אני ירוד.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מזה שאני דוב זקןןןןן ופיל עצלללללל שפוחד מאשליות כי רק הן הנאות.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מיוהה-פקה ומיוהנה וממלרוז ומטולי ומכריסטינה ומאהוד ברק.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מהגזירה האיומה שלעולם לא אוכל לשאת בה והיא: נחשלותי הטבעית.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי שהקירות מתקלפים כשאני מסתכל עליהם וחוזרים לתיקנם כשאני מפסיק.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי שהשורות הקודמות נראות לי לפתע כה קודרות משום שהן כה עבשות.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מיום הדין.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי שאני בעד זיון קטינות (ובייחוד כשהקטינות מזדיינות עם חיות).

אני אספר פה כמה לא איכפת לי שאני לעולם לא פוגש את האנשים היחידים שיכולים לספק אותי מינית.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי שאני לעולם לא פוגש את האנשים היחידים שיכולים לספק אותי נפשית.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי.

שיר מספר 136 - "השיר שאותו איש לא ישיר"

אני הייתי.

אני הייתי מחלק את המציאות ל3 מציאויות:

1) מציאות פרוידאנית. מציאות שיכולה להיות מוסברת על-ידי השכל באופן שיכול לעורר את האשליה שניתן להתמודד איתה ולנצח.

2) מציאות ראובן-ויטנברגית. מציאות שאין בה מקום לאשליות - יחסיות או נצחיות.

3) מציאות אלוהית בתכלית ובמהות - מציאות שהיא מעבר לתפיסות האנושיות הנלעגות של "רגשות מוצלחים" ושל "מימדים של ההוויה". מציאות שאנחנו בני-תמותה מזילי-ריר וזערורי-יכולת רק יכולים לחלום לחוות אותה (ולא - "לחוות אותה בחלומות שלנו").

שיר מספר 137 - שיר נגד אנשים זרים (כולל קרובי משפחה)

הם יכולים להיות מאוד מוזרים - אנשים זרים. הם הולכים לבנקים והם מדברים בטלפונים סלולארים גם. יש להם כלמיני תארים רשמיים מהאוניברסיטה ומהמשרד לרישום פטנטים וגם תארים בלתי-רשמיים מטעם עצמם. חלק מהאנשים הזרים האחרים מכבדים אותם וחלק מהאנשים הזרים האחרים בזים להם, אבל הם ידעו מזה רק כשהאנשים הזרים האחרים יחשבו שיכול לצאת להם משהו מזה שיידעו אותם.

שיר מספר 138 - מסה מרוששת-תובנה על טבען של הצורות; השוני הקריטי בין להכיר ולדעת

אני חושב שבשלב זה ראוי להרחיב את הדיבור על הטבע של הצורות. ובכלל - להרחיב.

אני חושב שאם אנחנו בוחנים את טיבה של הסביבה החיצונית שלנו רק על-פי החיצוניות שלה אז זה יכול להיות מענג למדי, אם כי מובן שבכך אנחנו עוולים (עושים עוול) כלפי עצמנו בכך שאנחנו מעלימים-עין במכוון מהפנימיות שלה שהיא מהותה - אבל מי אמר שבכלל יש לנו גישה לפנימיות של הדברים?

האם המהות היא לא-צורנית?

האם לא ייתכן שמהות הדברים, הפירוש המוחלט והאמיתי של חומרי המציאות (כל מציאות) היא הצורה?

האם החתירה לכמה-שיותר פנימיות, להבנת הדברים ברובד כמה שיותר פנימי, לא מסיחה דעתנו מחווית ההווה החיצוני אך המוחלט ואמיתי בטבעו הצורני?

האם לא מוטב לזיין בחורות כוסיות בלי מילים מאשר לנסות להכיר אותן טוב יותר ולעולם לא לדעת אותן?

שיר מספר 139 - האשלייתיות.

היא טובה כשהיא בלתי מזיקה היא תמיד מזיקה

היא טובה כשהיא בלתי-מודעת היא תמיד מודעת

היא טובה כשהיא בלתי מזיקה היא תמיד מזיקה

היא טובה כשהיא בלתי-מודעת היא תמיד מודעת

שיר מספר 140 - הפריבילגיות של אנשים מתים:

לעשות חיים.

שיר מספר 141

יש דבר כזה שהוא לא - הונאה עצמית?

יש דבר כזה?

אה?

יש איזה משהו שאתה לא יכול להסביר באיזהשהו אופן שהוא הונאה-עצמית?

במילים אחרות:

יש לנו סיבה אמיתית להרגיש טוב או רע?

במילים אחרות:

איך אתה בכלל יכול לקבוע שיש איזה-דבר שהוא אמיתי באופן לא-יחסי?

שיר מספר 142

אני עדיין מרגיש שמשהו חסר בשירים שלי.

אולי אני מצליח להחצין את הראובן-ויטנברגיות כמעט במלואה אבל זה לא מצדיק את הדיכאון הממאיר שאני שרוי בו בזמן שאני לא כותב שירים - וזה גורם לי להרגיש שמשהו חסר בשירים שלי.

אני עדיין מרגיש שמשהו חסר בשירים שלי.

חסרה בהן אותה תחושה מרוממת-נפש שיש ב"יצירות גדולות באמת".

חסרה בהן אותה תחושה שהיוצר ממש הצליח "לתפוס-בביצים" (!) את ההוויה האימפרסונלית.

חסרה בהן אותה תחושה שלפנינו "עוד קלאסיקה מרהיבה בשלמותה ומשמימה בהשפעתה".

שיר מספר 143 - תיאור אינסטרומנטלי של הרגע המביך בחיים

הרגע המביך בחיים הוא:

הרגע

בו

אתה

צריך להסביר

לאנשים שאתה יודע

שלא-משנה-כמה-יפה-תסביר-להם-לעולם-לא יבינו

שמה שאתה עושה הוא בעל-ערך.

שיר מספר 144 - שיר בשם "אני לא יכול להסביר למה זה קורה אבל זה תמיד קורה"

אתם מכירים את ההרגשה הזאת?:

אתם כותבים משהו, כן?

אתם מעבירים את הסקרול אחורה כדי לראות אם זה שווה משהו, כן?

אתם מתלהבים, כן?

מעתיקים את הקובץ לדיסקט, אפילו לשני דיסקטים!

אחרי 20 דקות אתם פותחים את הקובץ (אחרי שקצת התאוששתם מזעקותיה הנואשות של המוזה)

מעבירים את הסקרול קדימה, לסוף

מעבירים קצת אחורה, מתחילים לקרוא - ונחרדים.

שיר מספר 145

בחדר קמוץ אור שוכנת נזירה מאוננת.

היא אם-המנזר - היא האמא של כל הנזירות

והיא לא חדלה לחשוב עליהן אפילו בלילות.

והיא חושבת על הגוף המתוק שלהן

ועל הפיטמות הבלתי-ניראות

ועל השדיים שכל כך רק-מרומזים.

והיא רוצה לגעת אבל היא לא יכולה.

אז היא רק מדמיינת.

היא מדמיינת איך היא דוחפת את האצבע העבה שלה לתוך הכוס שלהן.

במיוחד לשל אחת מהן -

הנזירה תרזה

זו שכל כך יפה שרה את השיר על האדון ישוע שסבל בשביל כולנו,

זו שכל כך יפה מפשקת רגליים תוך-כדי שהיא

בידיה הקלילות את פיסת הלחם דוחסת עמוק פנימה

בתנועה איטית, כשקצות האצבעות לרגע-קט ניצחי נוגעות בלשונה

ושפתיה לוגמות בתשוקה את היין

והיא מניחה את הגביע בחזרה על השולחן כשהיא גומרת.

שיר מספר 146 - מחשבה נעימה

דמיינו לעצמכם שאתם נמצצים במציאות על-ידי כוכבת הוליוודית נחשקת

והיא כל-כולה שקועה בעינוגו של קצה-קצהו של האיבר החביב עליכם בגופכם

ועכשו נעבור לשירים ההירואיים הנפלאים שלי שכל כך הרבה זמן אני מרגיש אותם; מפעמים בעורקים ובנימים של יישותי המנבאת הומלסיות. ואילו רק היום אני מרגיש שאני סוף-סוף יכול לבטא אותם על הנייר באופן שיניח דעתי.

רצף שירים הירואיים:

שיר מספר 147 - שיר בשם "רובי שוב נאבק בטחנות רוח - ומנצח"

אהממממ... אז הסיטואציה היא כזו:

אני ניצב בלב-ליבו של שדה תירס עצום-מימדים -

הוא גדול לא רק משום היקפו אלא משום עוצמתו המוחשית הצהובה כל כך..

טחנות רוח חולשות על האופק הניגלה לי ויש די-הרבה מהן (מספיק בשביל בילוי של אחר-צהריים שלם)

אני שולף חרבי "רובינה" ומסתער על הטחנה שהכי קרובה אליי

אני מרגיש אתלטי להפליא (וזו הרגשה ממש נפלאה)

אני מרגיש עליונות-על-פני כל

אני מרגיש שיש בי די כוחות כדי להביססססססססססססס

לכן:

אני מזנק באויר

לצדדים

אני פוצע את עצמי

החרב שלי חותכת את האויר

אני מדלג על אבנים

אני מנצח

אני שולף חרבי "רובינה" ומסתער על הטחנה הבאה אחריה;

אני מזנק באויר, לצדדים, אני פוצע את עצמי, החרב שלי חותכת את האויר, אני מדלג על אבנים, אני מנצח.

שיר מספר 148 - שיר בשם "רובי שוב מציל נסיכות פתיות"

לנסיכה שלי קוראים אילונה פאהטרו והיא כלואה בחדר הצריח של הטירה של מלך מונטהזומה

אני שוב יוצא לחלצה כשחרבי נשלפת מנדנה עוד לפני שאני יוצא את טירתי שלי

אני דוהר על סוסי טריטון, חולף בדרכי על פני חורשות עבותות ואגמים מוזהבים

סוסי טריטון צולח מי נהר גועשים והנה אנו על הגשר המוביל לטירה וטריטון מסתער אל-תוך שער הטירה בעודי מנפנף בחרבי, מחרף נפשי ועורף תוך-כדי את ראשי השומרים ואת ראשו של מלך מונטהזומה הערל אני מפלח בדוקרני אלומיניום והדם זב לו לאיטו עד שבאה אישתו ואני כמתנת פרידה מגיש לה אותו

השם שלה אילונה פאהטרו, אתם מבינים?

השם שלה אילונה פאהטרו.

לנסיכה שלי קוראים אילונה פאהטרו והיא כלואה בחדר הצריח של הטירה של מלך מונטהזומה

אני שוב יוצא לחלצה כשחרבי נשלפת מנדנה עוד לפני שאני יוצא את טירתי שלי

אני דוהר על סוסי טריטון, חולף בדרכי על פני חורשות עבותות ואגמים מוזהבים

סוסי טריטון צולח מי נהר גועשים והנה אנו על הגשר המוביל לטירה וטריטון מסתער אל-תוך שער הטירה בעודי מנפנף בחרבי, מחרף נפשי ועורף תוך-כדי את ראשי השומרים ואת ראשו של מלך מונטהזומה הערל אני מפלח בדוקרני אלומיניום והדם זב לו לאיטו עד שבאה אישתו ואני כמתנת פרידה מגיש לה אותו

והיא אומרת לי:

"אבל רובי! אני בכלל ציפיתי לז'אן-פייר!"

שיר מספר 149 - פרנץ יוזף

הוא היה גלגול די מוצלח של לודוויג מלך בוואריה אבל הוא לא ידע זאת

הוא היה נורה כמו טיל מקנה של תותח והיה נוחת כשאיבריו מפוזרים על שפת הדנובה האוסטרית

הוא היה ממציא נוסחאות מתמטיות שהסבירו את העולם הפיזיקלי אבל זה הכל היה די טריוויאלי בעצם

הוא היה חונק את עצמו, מטביע את עצמו ותולה את עצמו לו רק היה יודע

לו רק היה יודע שהוא בכלל לא היה אמור להיות קיים

הוא היה בבואה, הוא היה אשליה, הוא היה הזיה - הוא היה כמעט בדיה!

הוא היה אליגוריה רומנטית על כוחה של שאיפה בלתי-מושגה.

ובזאת תם הרצף ההירואי: ביי ביי!

שיר מספר 150

אי-שם

באי נידח ושכוח-אל

בפאתי האוקינוס האטלנטי

אזיע ואזיע ואזיע ואזיע

וארגיש כמו ילד בן שנתיים שאיבד את הרגל של אימא

והתושבים המקומיים ינסו לעזור לי ולא יצליחו

הם לא יבינו

הם לא יבינו שחם לי

כמו שלהם לעולם לא יהיה

ואני אומר להם:

המיתוני. המיתוני מיד,

כי רק כך

לכם ולי ייטב.

שיר מספר 151

הייתי רוצח את מי שהמציא את המילים הבאות:

"חָברה"

"זיון"

ו"כסף"

כי אלה הן המילים

שגורמות

לי

להבין

כמה

איבה ורוע

יכול

לב גדוש

לעורר

שיר מספר 152 - שיר אפולוגטי על מיקסמי הבשר

20,000 נקבות?

אני לא יודע אם זו כמות הבשר שתספק אותי.

40,000?

המממ.... אני לא יודע אם זו כמות הבשר שתספק אותי.

800,000?

פףףףף... אני לא יודע אם זו כמות הבשר שתספק אותי.

אני לא יודע אם יש בכלל איזו כמות של בשר שיכולה לספק אותי!

אתם מבינים? ? זה לא שמלאה נפשי מיניות מזוהמה! כלל וכלל לא.

כשאני רואה בחורה שאני נורא רוצה לזיין אז

אני חווה מחדש את התחושה המתוקה של כתיבה נעלה

העניין הוא פשוט: שדיים מוצקים הם לי מימוש של רעיון נשגב

שיר מספר 153 - שיר בשם "שיקברו אותי איפה שהם רוצים!"

שיחרפו אותי

שיגדפו אותי

שימצצו דמי

שירקדו

על קברי, על קברי

הכל שיעשו - על קברי.

ושיקברו אותי איפה שהם רוצים.

שיר מספר 154

אצבע, כוס

אצבע, כוס

אצבע, כוס

כוס, אצבע

אצבע, כוס

אצבע, כוס

שיר מספר 155 - הפתולוגיה של הנשיות המודרנית

הבוס לא בא היום למשרד אז היא יוצאת לצוד גברים

היא "עסוקה" בקניות

היא לא נעמדת במקום לרגע

(בין אם יתחיל איתה גבר רצוי ובין אם לא

היא תהיה אדישה לו

בין אם יהיה זה נסיך חלומותיה או העארס המקומי

היא לעולם לא תאמר לו "אני רוצה אותך"

ולא בגלל שהיא רוצה להכיר אותו יותר טוב

כדי לבחון האם הוא אכן הגבר הראוי לה

לא לא -

פשוט ככה ציוותה אותה החברה לנהוג

והיא לא רוצה שיחשבו שהיא.. "בלה בלה בלה בלה!"

וזה יכול להיות גבר שיופיה כה היממו

עד כי לראשונה בחייו לא הלמו האלם

והרגש לא שיתק מהלכי מחשבתו)

ולאחר בדיוק מחצית השעה היא חוזרת למשרד

בהילוכה היא בודדה, מהותה כולה שטופת בדד

שיר מספר 156 - שיר על סבר הפנים הדכאוני של רובי

אני לא יודע בדיוק איך זה נראה אבל אני יכול לתאר:

המבט המבויש תמידית, הבלתי-ממוקד

(או המתחמק מההוויה באמצעות בהיה)

הפנים המקומטות משום ריבוי הטרדות

(או משום המאמץ העיקש להתמיד בעצב)

אבל יש סיבה לעגמומיות הקודרת הזו של הפנים.

כן כן.

היא נועדה לשרת 3 מטרות מאוד-מאוד הרות-חשיבות מאוד-מאוד-חשובה:

1) להרחיק אהובות פוטנציאליות

2) למנוע חיבה שיטחית של הזולת

3) היא טובה בחשיפה אינטואיטיבית של הרבדים השונים של האשליה הזו שקרויה מציאות!

שיר מספר 157 - שיר

מנסים לקבע את הבלתי ניתן לקיבוע

מנסים להנציח את הבלתי ניתן להנצחה

מנסים לאייש את הבלתי ניתן לאיוש

מנסים להיטיב את הבלתי ניתן להטבה

מנסים להחכים את הבלתי ניתן להחכמה

ולא מצליחים לא לא

לא מצליחים

מנסים להתייחס לחומרי כאילו היה רוחני

מנסים להתייחס לשפל כאילו היה נשגב

מנסים להתייחס לארצי כאילו היה שמיימי

שיר מספר 158 - אהבה אמיתית היא אשליה שאי-אפשר להתפכח ממנה

ברגע שהאשליה מתפוגגת - האהבה מתפוגגת יחד איתה

והאשליה לא מתפוגגת רק אם זו אהבה אמיתית

שיר מספר 159 - סוד הקסם של הניכור

כל הפרצופים האלה שאתה לא מכיר

הם גורמים לך סבל רב אם אתה חושב

שאחד מהם היה יכול להיות בעל גוף מספק

אתה לא יכול לסבול את זה

זו חוויה מאוד בלתי-נעימה

לא לדעת

מי מהם עלול היה להיות

חורש רעתי לו רק היה מכירני?

אז כל מה שאתה יכול לעשות

זה פשוט להתענג על זה

להתענג על הניכור

וכמו כל עינוג אחר - זה ממכר

הו כן, זה ממכר!

וזה בילוי מומלץ לפרנואידים

ובילוי בלתי-מומלץ לחולי-לב

שיר מספר 160

יהא מעתה מותי כשלוני היחיד

לא עוד אכזבות שלאחריהן עוד אכזבות

שיר מספר 161

אני רוצה להירצח באמבטיה

אני רוצה להירצח באמבטיה

אני רוצה אדים של דם

אני רוצה קצף אדום מבעבע

אני רוצה להירצח באמבטיה

אני רוצה להירצח באמבטיה

אני רוצה להירצח באמבטיה

אני רוצה להירצח באמבטיה

אני רוצה להירצח באמבטיה

אני רוצה להירצח באמבטיה

שיר מספר 162

המילים אילמות. אפילו הרווחים אומרים יותר.

שיר מספר 163

אילונה פאהטרו, אילונה פאהטרו

ראי איזה שיר מרגש אני כותב במיוחד לכבודך

ואת בכלל לא יודעת עברית!

אילונה פאהטרו, אילונה פאהטרו

ראי איך אני דומע מילים

ואת בכלל לא יודעת עברית!

אילונה פאהטרו, אילונה פאהטרו

ראי איזו מחווה נאצלה לאהבה מצחינה

ואת בכלל לא יודעת עברית!

אילונה פאהטרו, אילונה פאהטרו

את כליותיי ואת ריאותיי הייתי נותן

בעבור הסיכוי שוב לראותך

לשבריר שניה

וגם את ליבי הייתי נותן (לולא היה מת)

בעבור הסיכוי שוב לראותך

לשבריר שניה

בטרם אני מת

שיר מספר 164

עליי להענש

העונש הגרוע ביותר מגיע לי.

מרלוס צדקה.

אני ראוי לעונש הגרוע ביותר.

כי רק כך אוכל להמשיך לחיות.

בהנחה שזה חיים. בהנחה שזה חיים

עינויים מאוד לא מטאפיסיים מגיעים לי.

עליי להיות עליי להיות

כבול

לגלגל עינויים מחודד שיניים שיניים של זאב הערבות

שננעצות בבשר יותר ויותר עמוק

ככל שהגלגל סובב עוד ועוד, לבלי סוף זיכרון קלוש של לונה-פארק

כפות

בכפות רגליי ובזרועותיי בחבלי פלדה

לנחושת חמה

שרוע על גחוני, על גחלים לוחשות לוחשות לוחשות

לוחשות לי:

רובייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

רובייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

נכון רע לך? נכון?

נכון רע לך?

נכון?

נכון רע לך? נכון?

נכון רע לך?

נכון?

שיר מספר 165 - "סף הקטסטרופה"

אין סף לקטסטרופה

הקטסטרופה רק תיגדל ותיגדל ותיגדל

עד החורבן הסופי

(ובזאת ודאי שלא נוכל להינחם)

שיר מספר 166 - התעלות הגוף הבלתי-מודעת של האישה הנחשקה

היא לא יודעת.

היא לא יודעת אילו עוצמות של חיוניות טמונות בעצמות הבריאות-בריאות שלה

היא לא יודעת באיזו קלות היא יכולה לגרום לגבר למות

היא לא יודעת מה בכוחם של שפתיים, ירכיים, שדיים ושוקיים לעולל, לבריה פתיה וחסרת-ישע שכמוני

שיר מספר 167 - ציטוט מלא של שיר מספר 413 מתוך "500 שירי מוות"

אין לי חיי מין

בשבילי האישה היא אלוהים

כמו שהמאדונה הייתה בשביל רפאל

מאריה היא האלוהים

אלוהים יתום

מאריה היא האלוהים

אלוהים יתום

עור כה צחור וענוג, לציירו ודאי היה תענוג

את גופי הייתי מוסר בעבור הצצה מקרוב

במיסתרי המיסטריות של הגוף האנושי הלז

היה זה מודל או יציר כפיו של גאון מתבודד?

הו - בין כך ובין כך הוויה אלוהית טמונה היתה ביוצר

במידה כה גדושה עד כי מפליא הדבר שלא הירבה לאונן

שיר מספר 168 - ציטוט כמעט מלא של השיר "געלגלות לשון במילים יפות. עשה שהקירות ירעדו. כך יותר טוב." מתוך "מריצת המחשבות הענוגות"

עשה שדבר לא יוותר על תילו. את השיער אל תחתוך, לא, אין צורך. אל תחתוך דבר. את הפלישתים כבר האל ימית.

אני מתחייב. "אני מתחייב".

לעולם לא. "לעולם לא".

להיות. "להיות".

דבר. "דבר".

מלבד. "מלבד".

מאכל. "מאכל".

"ערב לחיכו של אלוהים".

לעולם לא להתראות, לעולם לא "להתראות".

דבר מלבד פרידות בלתי-צפויות שכה כואב להרהר בהן. דבר מלבד דבר מלבד.

בחשכת עץ הלימון, שם היה המקום בו נלחש דבר אהבתי

לפחות שם זה אמור היה להיות "שם זה יקרה"

אבל לכל מה שבסוף קורה, מכל שלל אפשרויות האכזבה.

האכזבה המרה מכל, היא אולי גם האכזבה המתוקה מכל.

חלונות ריקים, בבתים נטושים.

אין אישה ללא רבב, ואם יש, אז "היא מושלמת מידי לעזאזאל".

ואם אין אישה שיכולה לספק את תיאבוני המיני העצום אז גם אין יותר תיאבון מיני עצום.

אין יותר דבר מלבד אין יותר. שלפן, שלפן.

שיר מספר 169 - דינמיקה של אסוציאטיביות לינארית

אין בליבי דבר

מלבדברמלבדברמלבדברמלבדבר

שיר מספר 170 - מה שאני יודע ולא מרגיש

טוב להיות מאוהב ונאהב

טובה היא עליזות בלתי-מודעת לעצמה

טובה היא עליזות השקועה בעצמה והעולם בכלל לא קיים עבורה

טובה היא עליזות שמקהה רגשות ומעקרת מחשבות

אני רוצה לחיות באטמוסיפרה של אנשים מאוהבים

אני רוצה לחיות באטמוספירה שמאפשרת חיים

שיר מספר 171

טוב מותי מחיי

ולא רק מותי טוב מחיי

גם החיים של השימפנזים בגן-חיות יותר טובים מחיי

וגם החיים של הפליטים האלבניים מקוסבו יותר טובים

שיר מספר 172

את מזמינה אותי לבקר?

לא הייתי מתנגד לביקור קצרצר, בשאיפה לאינסוף.

תביני, אני מאוד-מאוד-מאוד רוצה לבקר.

את לא צריכה לשלוח כרטיסהזמנה מקושטברבוריפלסטיק.

מספיק שתגידי לי שאני מוזמן (זה בהחלט-בהחלט יספק אותי).

מוזמן לתקוע לך אותו עמוק-עמוק-עמוק.

שיר מספר 173

סלטה לאחור.

פליק-פלאק.

שפגאט.

הכל כדי להרשים אותך.

וזה לא עוזר. לא לא - זה זה לא עוזר.

שיר מספר 174 - הכוחנות הרעה

הכוחנות שהיא לא מכוח השכל הנשגב או מכוח הרגש הנעלה

הכוחנות שתכליתה איננה המידה הטובה כי המידה הטובה היא לה בדיחה טפלה

הכוחנות שרצונה הניקלה הוא להשליט שררה ולשם-כך מהתלת היא בשכל הישר וברגש הטבעי

הכוחנות שמתקיימת מכוח עצמה ללא תכלית שמעבר-לה

שיר מספר 175

כשרובי יתחיל לדבר העולם ישתוק

כשרובי יפצה פה העולם לדממה יכנע

כשרובי ירעם העולם יאלם

כשרובי ירעיד אדמות העולם יעבור לגלקסיה אחרת

כשרובי יתחיל לדבר העולם ישתוק

ואז רובי יהיה אפילו יותר עצוב.

שיר מספר 176 - האלימות שבדחיית האוהב הדווה

אין כואבת ממנה ואין קטלנית ממנה.

שיר מספר 177

רציתי להגיד משהו מאוד חשוב

בחוג לפילוסופיה

באוניברסיטה העברית

אבל ברינקר הזונה לא נתן לי לדבר

שיר מספר 178

אני כל כך רוצה להידרס

אבל אני לא יודע אם אני מעדיף להידרס ע"י אוטובוס או משאית

ואם זה אוטובוס: קו 9 או אוטובוס תיירים?

ואם זה משאית: משאית שמובילה ברום לים-המלח או משאית שמובילה רהיטים לג'הינה?

שיר מספר 179

אני לא אוהב אהבת-מוות,

אני שונא שנאת-מוות.

קודם מזיין,

אחר-כך מרטש.

שיר מספר 180 - האימפריה של הבהמות

בהמות תבוניות בי רודות

בהמות שיודעות לכתוב ולקרוא ולשיר ולרקוד

ולי יש בקשה קטנה לגאולה

למה שלא תירצחו אותי כבר? למה שלא תירצחו אותי

למה - לא - רוצחים - אותי, זונות.

שיר מספר 181

מי צריך את היד שמועברת על השיער במין חוסר-ערות ילדותית מקסימה שכזו

בזמן שאת כותבת תיזה באסטרופיזיקה מקווה שהפרופסור יאונן כשיחשוב עליך

ואני חושב..

מה שאת באמת צריכה זה זיון, מותק.

מה שאת צריכה זה זיון.

זין גדול ודשן שידשן הקרקע הפוריה עד שהיא תיצרח, תיצרח! כן-כן, מותק. מה שאת צריכה זה זיון. זיון.

שיר מספר 182 - דון כישלון (דם-די-די-דם, דם-די-די-דם)

אהממ-אהממ.

הוא חותר אל האמת כמו שסטיבן שפילברג אל האשליה חותר. זה מה שהוא טוען. זה מה שהוא טוען.

הוא אוהב אותן כשהן רחוקות ובלתי מושגות. הוא אוהב אותן בניכר, כשהן עוברות על פניו ולא שבות. והוא אוהב אותן אפילו יותר אחרי שהוא לא משיג אותן.

הוא האמ-אמ-אמא של כל הכוסיות, האם-אמ-אמא של כל הכוסיות!

והוא שוחה במי-השחיטה

ומי השחיטה ניקווים מהדם הרב שהקיז

מהבחורה שרצח לפני שאהב

דם-די-די-דם, דם-די-די-דם הבחורה שרצח לפני שאהב

שיר מספר 183

אני לא פרסונה-נון גרטה

לפעמים אפילו נדמה שלי שאנשים-שרק-היכרתי מחבבים אותי

אבל עליי לחשוב שלא כן היא המציאות-כפי-שהיא

כי הייתי רוצה למות

כל כך הייתי

כל כך הייתי רוצה להיות. להיות "הייתי".

שיר מספר 184

אתם לא יודעים כמה שאני ניבזה וחדל-אישים - קוראים זנותיים שלי.

אתם לא יודעים כמה שאני ממש רוצה שכולם ימותו, במציאות הממשית.

לא כמשאלה מתוקה, אלא: אני ממש-ממש משתוקק לראות אתכם מתים בממשות.

אני רוצה לראות חזיון כזה: גל עצמות מצחינות ששרועות זו על גבו זו בערבוביה-רווית-דם.

שיר מספר 185 - "כמעט זיון" - אונטולוגיה בנושא הציפיה הביוגרפית-מיתולוגית לזיון

אני פוסע שלוב זרוע עם אניטה אהובתי באיזור המפרץ של קופהאגן.

היא יודעת איפה אפשר להשיג קפה ב8 קרונות, קפה שאפשר למלא שוב ושוב אחרי הפעם ראשונה.

רחוב ניו-הייבן העתיק שוצף מסעדות ובתי קפה והבתים צבעוניים בשלל צבעים עליזים.

"אנחנו הולכים להזדיין בבית של אחותי" היא אומרת. היא לא אומרת.

אבל אני יודע שזה מה שאנחנו הולכים לעשות ואני ממתין בשתיקה משתוקקת.

אנחנו יושבים מחובקים בכנסיה שבסימטה הסמוכה. היא מתרפקת על ברכיי ואני מדמה מציצה.

אנחנו מגיעים לרציף של המעבורת למאלמו. אני נותן לה מטבע של 5 קרונות בשביל שתתקשר לאחותה.

אחותה לא עונה. אין לה מפתח. אין לי זיון.

שיר מספר 185 - "כמעט זיון" - פרק שני באונטולוגיה

אני במעבורת שחוזרת מהלסינקי לסטוקהולם.

אני מבחין בבחורה אדומת שיער. שיער אדום-אדום. אדום-אדום-אדום-אדום. לבושה מגרני. השדיים שלה הרבה יותר ממרומזים. המחשוף מבליט. היא נראית שתויה. אני מבחין בה כשהיא משחקת במשחקי מכונות רעשניים. היא יושבת בתוך סימולטור של מכונית מירוץ. היד שלה על יתד ההילוכים. אני רוצה שהיא תהיה על יתד התשוקה שלי. השעה 4 לפנות בבוקר. היא נמצאת שם עם הבחור שלה. אני נואש. היא יוצאת מהחדר. הבחור כבר יצא. היא בפתח החדר. אני מאמץ שאריות כוחותיי (שהולכים ונידלים ברבות הימים) ואומר "היי, איים פרום יזראל"(?). אני מרגיש זוועה. היא מסמנת לי לבוא אחריה. אנחנו הולכים במסדרון עד לחדר של הבחור שלה. היא נפרדת ממנו. היא שתויה. אני יוזם מגע. אני נוגע בקווצת שיער שהשתרבבה מעל לאוזן, משיבה למקומה. נראה לי שמזה היא נהנתה. אנחנו חוזרים לחדר של משחקי המכונות. היא לא מאמינה לי שאני מישראל. אני מראה לה את הדרכון הישראלי שלי. אופה שבדי מגיע וגונב לי אותה. הוא בא יחד עם עוד 2 שבדים ופיני אחד עולבים בי; משלחים מבטים לעגניים, כאילו אומרים "הו, אתה כזה אידיוט עלוב-נפש. צריך כישרון מיוחד בשביל לאבד בחורה במצבה". הוא בא כדי להוסיף פפריקה. בעודי מתאדה באויר הסקדינבי אני לומד שחבר קודם שלה התאבד ואני מעכל את גודל ההחמצה בעוד מעיי מתהפכים וגוי סומר למשמע דברי-החינופין הזולים שמטיח בה השבדי באנגליתו העילגת. אני חוזר כעבור שעתיים רק כדי לשמוע אותה נענית להצעה שלו לזיון בשירותים. “Good sex" - הוא קרא לזה, המנוול.

שיר מספר 186

תודה לאלה המוזה. באמת תודה. רוב-תודות!

זה שיר מספר 186. כן-כן. שיר מספר 186!

תודה לאלה המוזה.

אז מה אם היא לי לפעמים מדוזה!

זה שיר מספר 186.

לא מדוזה הטובה מהמיתולוגיה.

מדוזה שנדבקת לרגל וצורבת. וצורבת וצורבת וצורבת.

שיר מספר 187

שלום לך יהודי שרדן! אופורטוניסט בלתי-נלאה אויב פרומתיאוס!

הגעת לעולם בשלום? רוצה גם לצאת בשלום, נכון?

אז היה נכון, להצדיק מצבך הקיומי בכל מצב ארעי. והשפה תהיה לך לרעיה נאמנה ומסורה.

אם הכל תקין, אמור: "המראה משקפת."

אם יש פגם, אמור: "המראה שבורה."

נכשלת? הכשילו אותך. היית אמור לנצח!

הצלחת? בצדק, כמובן.

שיר מספר 188 - איך צריך לחיות:

ראה שיר מספר 187

שיר מספר 189

אני צריך את הסם הזה, אלוהים.

אלוהים. אני פונה אליך ישירות אלוהים. כן, אלוהים - ישירות.

אני צריך ממך משהו. אני העלוב והרצוץ צריך משהו ממך.

אני צריך שתיתן לה את הסם הזה - זה מה שאני צריך. כן כן.

תשקה אותה בזה או שתזריק לה את זה - זה לא חשוב לי. לא חשוב.

אני צריך שזה יהיה בדם שלה, אלוהים. כן, אלוהים.

אני צריך את הסם הזה שיגרום לאנאיס להתאהב בי.

אלוהים!

אני שצריך שתתגנב בעלטה למיטתה בשנתה, אלוהים.

אני צריך שהיא תאהב אותי, אלוהים.

אני צריך שהיא תאהב אותי.

אני צריך שאנאיס תאהב אותי, אלוהים.

אלוהים,

תעשה שאנאיס תאהב אותי?

תעשה?

שיר מספר 190

לדעת שהיא לא עם מישהו אחר (ולא שאתה עושה איתה משהו)

לדעת שהיא לא של-אף אחד (ולא שאתה עושה איתה משהו)

לדעת שהיא לא לגמרי לא-שלך (ולא שאתה עושה איתה משהו)

לדעת שהיא לא מרחפת בחלל אינסופי לא-שלך (ולא שאתה עושה איתה משהו)

ולא שאתה עושה איתה משהו.

שיר מספר 191

אל תיצחקו ברבים ואל תגחכו בסתר.

שיר מספר 192

אני רוצה לקחת אותה.

איך תיקח אותי? איך תיקח אותי? היא שואלת אותי.

אני אקח אותך מאחור, בייבי - אני משיב.

אני אקח אותך מאחור.

שיר מספר 193

אני לא יודע אם המיניות היא הסיבה לתסבוכים הנפשיים שלנו

אבל הצורך המיני הוא הצורך היחיד שהנפש לא יכולה להמציא מתוך-עצמה

כדי להגיע לסיפוק נפשי

שיר מספר 194 - האגוצנטריות: מסה על הטבע המכוער של האינדיבידואליות

אתה רואה את הזנזונה הנוכריה חובקת, מוזזת, גופפת גבר זה?

אותה רוצה לרצוח אותו, נכון? ודאי רוצה גם אותה לרצוח.

אתה רוצה שהיא תהיה שלך - אתה רוצה שהכל יהיה שלך.

אתה רואה את שמעון פרס?

אתה רואה איך הוא מדבר סרה בביבי?

אתה רוצה לרצוח אותו, נכון? נכון? אתה חושב שהגיע זמנו של הטרח הנלעג בקבר לשכון. נכון? נכון?

אבל אתה יודע שיש לו שומרי-ראש, נכון? נכון? (אתה יודע את זה אני מקווה)

ואתה גם יודע שהיית מת להיות במקום הבנזונה הזה שחי את אישיות הנפל שלו במלואה.

שיר מספר 195 - אומללות.

היצירה שלי מאמללת אותי. התשוקה שלי מאמללת אותי. האהבה האמיתית והזכה שלי לכל חי - אפילו היא מאמללת אותי. רק דבר אחד ויחיד לא מאמלל אותי - השנאה העצמית העזה שלי, זו שאני לא יכול לשאת בה יותר ולכן בקרוב אני אמות, פיסית. המוות הסופי שלי יהיה פיסי ובכך יבוא הקץ על העלבון (גופי).

שיר מספר 196

רובי? רוביייייייייייייייייייי רובייייי רוביייי? רובי?

רובי? רוביייייייייייייייייייי רובי? רובייי?

רובי: רובייייייייייייייייייייי! למה אתה שותק רובי? ל-מ-ה א-ת-ה ש-ו-ת-ק, רובי? למה.

שיר מספר 197 - שעות החסד של הנפש הפרוגטוריומית

לכאב שלי אין השוקולד מרפא;

פארלינים שוויצרים? הם לא מרפא.

שוקולד לינט? הוא לא מרפא.

עוגות שוקולד של קינדר? הם לא מרפא.

שיר מספר 198

מה שאנחנו באמת רוצים זה סקס

ומה שאנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו רוצים זה אהבה

שיר מספר 199

להקסים את האהובה של אף-פעם.

להקסים ולמות.

ושהיא תבכה שאני אמות. כן כן.

והיא תבכה כי היא תדע שאבד לה האהוב של אף-פעם.

שיר מספר 200 - אהבה גדולה מידי

אנשים יקרים, מדוע אינכם מבינים שאינכם מבינים?

רב יגוני והצער גדול ממני ללא שיעור - והאהבה? איננה.

האם חטא הוא להאדיר את ההעדר?

האם בכך חטאי?

אנא אמור לי אלוהים:

האם האהבה היא הגדולה שבחולשות?

ואם הגדולה שבחולשות כה בנקל מתגברת עליי,

מה יהא אז?

אין מטאפורה שתוכל להמחיש לך כמה ראויה אהבה גדולה

להיפעל במחוזותיה של המוזה החמקמקה או של האשליה המרה -

לא נאקות אבירים שחוטים ולא יללות תנים מרוטים.

שיר מספר 201

אני יצור כל-כך דוחה | יצור דוחה!

אני מיפלצתי מבחינה חיצונית, אני מיפלצתי מבחינה פנימית.

כל מה שיש לי זה המילים האלה - אין לי תמונות.

אבל חשוב שתדענה שאלה מילים שהגה אדם מכוער ביותר.

אדם שלא הייתן רוצות לשהות במחיצתו כלל.

ושאם היה כופה עליכן שיחה הייתן נחפזות לסיימה (ואפילו במחיר שתחשבנה לבלתי-מנומסות).

והכיעור הוא לא כיעור בוטה, אלא כיעור דוחה. דוחה דוחה דוחה דוחה.

ומהותו של הכיעור היא לא בחוסר-הסימטריה או בתוים המוגזמים -

אלא בכך שהוא דוחה.

ואני חושב שאין צורך להסביר לכן איך בדיוק הפנימיות שלי דוחה.

שיר מספר 202

יש תכלית אחת ויחידה לכתיבה שלי:

לנסות להבין מה אלוהים רוצה ממני.

שיר מספר 203

אלוהים רחמן, אלוהים חרמן: לי אליך שאלה קטה.

בשביל מה אתה עושה כל מה שאתה עושה? בשביל מה?

בשביל מה נטעת באדם את ההכרה באלוהות? בשביל מה?

בשביל מה אתה גורם לי לשאול שאלות חשובות אבל גם כל-כך כל-כך ב-נ-ל-י-ו-ת

ואני שואל "בשביל מה?" ולא "בשביל מי?" כי אני יודע שלשאלה "בשביל מי?" אין תשובה.

שיר מספר 204

קדרות בלב ואפילה בחוץ

הומה הלב, הומה

יותר מידי הומה

שיר מספר 205

אתמול ראיתי זונה, אתמול ראיתי זונה. היא שכבה מתה בחדר המדרגות של הוריי. והיא לא דיממה. היא הייתה הזונה של הרחוב, היא הייתה הזונה של השכונה.

ונחש מי הייתה הזונה הזאת? היא הייתה אמא שלך! היא הייתה אמא שלך!!

שיר מספר 206

שיר מספר 206. אני רוצה לספר על ההרגשה הנעימה שהעיסוק בסקס מקנה לי. נדמה לי שההרגשה הזו מחליפה את ההרגשה הנעימה שהעיסוק בפילוסופיה הקנה לי. באורח פרדוקסלי למדי אני חש כאילו רק באמצעות אוננות מאסיבית ובלתי-ספונטנית בעליל אני יכול להגיע למצב של שחרור מהאילוצים המייסרים של המציאות הבלתי-סקסואלית שלי. ואני מתכוון להרגיש ממש טוב כשאכתוב את שיר מספר 207.

שיר מספר 207 - איך אני רוצה לזיין את מרלוס ואת כריסטינה

מרלוס וכריסטינה הן "חברות שלי"; "חברות שלי" כי הן מסרבות לאהוב אותי וגם כי אין לנו סקס ביחד.

את מרלוס אני מכיר כ8- חודשים ואת כריסטינה כמעט שנה.

מרלוס היא הולנדית גבוהה ושדופה ושדיה הם בגדר השערה בלבד.

הייתי רוצה לתקוע אותה מאחור, כשהיא צמודה לקיר ורק תחתוניה מופשלים.

כריסטינה היא דנית גוצית שיש לה שדיים גדולים, תוי פנים מקסימים ועיניים תכולים מדהימים.

הייתי רוצה לנבור בתוכה ובין נבירה לנבירה לחכך רכות את הזין שלי בין שדיה.

שיר מספר 208

פיה טובה, פיה מתוקה, פיה ריחנית - ריח טוב יש לה, טעם טוב יש לה והיא בהחלט בהחלט שווה דפיקה.

שיר מספר 209

לבבות ערלים לטפל נטפלים

הם לא יודעים מה קורה מעבר לעננים

הם לא יודעים מה קורה בחשכת המרומים

הם לא יודעים מה קורה ביקומים הקודרים-קודרים

הם לא יודעים את העליצות של הבקרים של אלופי הרודנים-נים-נים-נים

הם לא יודעים את הראובן-ויטנברגיות של הנפשות המעופשות-שות-שות

שיר מספר 210

אני מוכרח להגן על היצירה שלי, אני מוכרח! זוהי חובתי המוסרית היחידה. כי היא לא רכוש שלי - לא לא. אני לא יכול לפטור עצמי מאחריות במקרה הזה - לא לא. אני מוכרח להגן על היצירה שלי. מוכרח.

שיר מספר 211 - ערב שבת בבית אבא

אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! מנוול! כלב!

כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! אפס!

אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! כלב! כלב!

מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב!

אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! מנוול! אפס!

נבלההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

פפ-רא-אדם.

אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! מנוול! כלב!

כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! אפס!

אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! כלב! כלב!

מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! אפס!

מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! כלב! כלב!

אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב!

כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! מנוול! אפס!

נבלההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

פפ-רא-אדם.

אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! מנוול! כלב!

כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! אפס!

מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! כלב! כלב!

כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! אפס!

אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! כלב! כלב!

כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב!

אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! מנוול! אפס!

נבלההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

פפ-רא-אדם.

אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! מנוול! כלב!

כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! מנוול! כלב!

אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! אפס!

מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! כלב! כלב!

אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב!

כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! אפס! כלב! מנוול! מנוול! אפס!

נבלההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

נבלההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

נבלההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

נבלההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

נבלההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שיר מספר 212 - 7 דברים שצריך לזכור לעשות בעולם הבא:

1) לקנות את הדיסק הראשון של פראנק בלאק (זה ודאי נמצא בחנות טאואר-רקורדס המקומית).

2) לזיין נורבגיות.

3) לזיין צ'כיות.

4) לזיין שבדיות.

5) לזיין הונגריות.

6) לזיין דניות.

7) לזיין בלגיות.

שיר מספר 213 - מסה (מילולית) על צער העולם; השגיאה האנליטית שבהחלטה להמשיך לחיות.

כה הרבה מאילוצי העולם תובעים מאיתנו התכחשות לטבענו האמיתי עד כי מוטב היה שלא נחיה כלל.

שיר מספר 214

לנסות לשכוח את העבר זה כמו

לנסות לשכוח את עצמך

זה כמו לנסות לשכוח

שהרבה

יותר

קל

להתייחס

להוויה

באמצעות

מילים

כמו

"כמו".

שיר מספר 215 - איך נראית שמחת החיים הספונטנית של רובי?

אני כל כך שמח שיצא לי לחטוא.

אני כל כך שמח שיצא לי לכתוב שירים.

אני כל כך שמח שיצא לי לכתוב שירים אנטי-פואטיים בעליל.

שיר מספר 216

7 חנויות שענף הסדיזם זקוק להן נואשות:

1) חנות לאביזרי נקמנות ביתית - "הומ-ונדטה"

2) חנות לאביזרי נקמות גדולות - "גראנד-ונדטה"

3) חנות לאביזרי עינויים קשים שממיתים - "ענה עד שלא יהיה מענה"

4) חנות לאביזרי סאדו-מאזו לשם כאב - "סדום עד תום"

5) חנות לאביזרי רציחות אישיות - "מת לי השכן, מי יודע למה?"

6) חנות לאביזרי רציחות המוניות - "הייל היטלר!" ו"דוצ'ה!"

7) חנות לאביזרי בתירת איברים - "ג'ק המרטש"

שיר מספר 217

אני יושב באוטובוס וחושב.

אני חושב על האנשים שמימיני ומשמאלי, מקדימה ומאחורה. ואני רואה:

2 שרליליות, יושבות זו לצד זו במושב לפניי. אמש הזדיינו עם 4 גברים כל-אחת.

1 רוצח סידרתי, הוא יושב בתחילת האוטובוס, סמוך לנהג. יש לו רקורד של 20 רציחות של נשים צעירות.

2 שרליליות, יושבות שני מושבים מאחוריי. אחת הזדיינה עם 6 גברים אבל לא בתחת והשניה עם 5, בתחת.

5 רוצחים-שהם-גם-אנסים, יושבים משמאלי. 2 לא רצחו ואנסו כבר חודשיים, ל2 היה 3 אמש, ל1 היה 8.

שיר מספר 218

השנה היא מינוס 200 לפני הספירה.

2 זאטוטים מקווים להאריך ימים.

"הלוואי אני אחיה עד 120 לפני הספירה."

"הלוואי אני אחיה עד 100 לפני הספירה."

"הלוואי אני אחיה עד 120 לספירה."

"הלוואי אני אחיה עד שישו מת."

שיר מספר 219

זה שגבר לא צריך להכיר בחורה כדי לזיין אותה

זה דווקא מראה את עליונותו של הגבר

שהוא לא נופל קורבן לעוולות הזמן

שמשבש את הרגש ואת המחשבה

שלא שם על המשיכה הטבעית הנשגבה

וגורם לנשים להעדיף סטראוטיפ על אדם.

שיר מספר 220

אהבת הנצח שלי את הנצח,

הרצון שלי לכתוב דבר-מה,

שאהובתי תהיה בו ורק בו,

האהובה של אף-פעם,

אף-פעם. אף-פעם.

ושהיא תאהב אותי,

הו - כמה שתאהב אותי!

היא תהיה מוכנה למות בשבילי.

זו תהיה:

אהבת נצח, אהבה של הנצח.

אהבה שלה את הנצח שלי,

אהבה שלי את הנצח שלה.

הרצון שלי לכתוב דבר-מה,

דבר-מה על ערגה נאצלה של אוהבים,

דבר-מה על אהובה של אף-פעם,

אף-פעם.

הרצון שלי..... הרצון שלי....... הרצון שלי.......

שיר מספר 221 - שברירי חמה על שמשת ויטראז' של בית הכנסת הגדול בירושלים

החולשה של המילים מול העוצמה של ההוויה.

החולשה של המילים מול העוצמה של הפליאה.

הצורך להקצין את המילים כך שיהלמו את ההוויה.

הצורך להקצין את המילים כך שיהלמו את הרגש.

ועדיין, אין די בכך. אין די בכך.

שיר מספר 222 - רובי מתוודה באשר לחיבתו המגונה לבארוק

הקאנון של פאכלבל - איזה שמאלץ נפלא! ועצוב. לשמוע שוב ושוב - כי זה כל כך עצוב.

שיר מספר 223 - הצרות הצרורות של תחתית בקבוק הקוניאק הבווארי של רובי

היה לי רעיון.

לכתוב משהו שלעולם לא אתחרט שכתבתי.

אבל ויתרתי על הרעיון.

כי הבנתי שאותם כתבים שלא אתחרט עליהם יהוו ראשית חידלוני.

כי טיבה של התודעה לרצות להתמיד בקיים ולסלוד מהשינוי.

וטיבה של רוח-היצירה לסלוד מהקיים ולרצות להתמיד בשינוי.

שיר מספר 224 - שיר בשם "משהו לספר"

יש לי משהו לספר לכם בנושא משמעות.

אני רוצה לספר לכם משהו שמעולם לא עלה בדעתכם.

אני רוצה לספר לכם משהו שגם אם עלה בדעתכם פטרתם אותו באמירה "הלא זה דבר של מה בכך!"

אני רוצה לספר לכם משהו שגם אם עלה בדעתכם פטרתם אותו באמירה "זה ממש לא כלום!"

אני רוצה לספר לכם משהו על המשמעות האמיתית של המילים.

אני רוצה לספר לכם משהו על המשמעות המילולית של המילים.

שיר מספר 225 - מה ששר המוות ציווה עלי לספר לכם:

מגע האוקינוס הגדול של חלב הקפוצ'ינו

מגע הספינות הטרופות של הפיטמה הדביקה

מגע הריס הנושר וצונח מבלי-משים על ריצפת החדר

מגע הריס

הנושר

על ריצפת החדר.

שיר מספר 226 - מה קורה שהתלהבות יצרים נדושה של רובי מיתרגמת לכתיבה עצלה?

אני רואה את היופי הדני הטהור של כריסטינה ואני רוצה לגעת ולא יכול

אני רוצה לדעת ולא יכול

אני רואה את היופי הדני הטהור של כריסטינה ואני רוצה לומר שאני אוהב

ולא יכול

אני רוצה לומר שאין דבר שלא אעשה כדי שאוכל לומר

אני אוהב

שיר מספר 227 - מסה על הכיעור שביופי; חוסר-היכולת של העולם להבין את רובי, אפריורית.

מסה על היופי שלי שאף אחד לא יודע להכיר

מסה על היופי שלי שהוא שלי ורק שלי

יופי שאני מאמצו לחזי חזקחזק וטומנו בכפותיי למשמר-נצח

מלטף אותו

מקפל אותו

נותן לו לשתות בירה קרלסברג

לוקח אותו לטיולים שקטים בעמק המצלבה

פוגש שם את טולי

היא שואלת אותי אם יש אוטובוסים ביום העצמאות

אני אומר לה שכן

אבל היא מבינה שאני רוצה למות.

שיר מספר 228 - מסה על האנרגיות המתות של רובי; השאיפה לחיות כמו שרובי אוהב למות.

המילים האלה שיש לי כעת,

המילים האלה לא יהיו לי יותר,

המילים האלה שמשום מה אני לא אוהב - מה יהא עליהן? וכיצד אוכל להצדיק זאת לו לשבט דינן ייגזר?

שיר מספר 229 - מסה על האינסופיות של הכתיבה המעיקה, הבלתי-יפה ועל הריגוש שבאוננות.

כשאני חושב על מרלוס, כשאני חושב על כריסטינה - אני מבין שאני בעצם אוהב את כריסטינה יותר.

למרות שהיא אף פעם לא אמרה משהו ממש חיובי עליי ולמרות שגם היא לא אוהבת אותי (ואפילו מחבבת לא), היא יפה כל כך עד שמצידי היא יכולה הייתה אפילו אווה בראון להיות! ועדיין.. כשאני רואה אותה אני פשוט רוצה למות. כי עוד שבועיים היא עוזבת את הארץ ואולי אני שמח שאני נפטר מהטירדה הזאת אחת ולתמיד, משבריר הסיכוי למנת אושר ארצית כה-נחשקה שאלוהים-לא-הקציב-לי, ושהיא הולכת ומתמוססת ככל שאנו נפגשים יותר ודבר לא קורה בינננו. ולא טוב לי עם זה. זה לא טוב לשמוח מזה שאנשים נפטרים (נפטרים מהעולם, או נפטרים מאנשים אחרים, או סתם נפטרים מהחיים). וכשאני רואה אותה אני פשוט רוצה למות.

שיר מספר 230

400 שירים על המוזה כי אני רוצה שהמוזה תהיה חברה שלי.

400 שירים על המוזה כי אני יודע שהבנתם של אנשים דלה-דלילה-דלוחה-דלידה-דלומיה.

400 שירים על המוזה כי כשהיא באה לבקר אני מיד מצטער שהיא לא באה לבקר יותר.

400 שירים על המוזה כי ארובות העין כבדות מידי בשביל העפעפיים והעפעפיים? הם מתים.

שיר מספר 231

מקרה מצער. מקרה מצער מאוד. מקרה מצער למדי. מקרה מצער מידי.

שיר שהיה בו כל כך הרבה. שיר שלא היה בו מאום. שיר שהיה אמור לבטא הכל - וביטא לא-כלום.

שיר מספר 232

החיים שלנו הם מקוללים.. הם ארורים.. הם חיים שהם לגמרי-לגמרי בלתי-ראויים.

אני אשכנע אותכם, אני אשכנע אותכם.

אני אשכנע אותכם שהחיים שלנו טובים רק בשביל המתים.

אני אשכנע אותכם, אני אשכנע אותכם.

אני אשכנע אותכם שרק הארציים הם עריצים.

אני אשכנע אותכם שרק הארציים הם שבעים.

אני אשכנע אותכם, אני אשכנע אותכם.

אני אשכנע אותכם שמר ליבי וצווחת נשמתי.

שיר מספר 233 - שיר ליום ו'

סופו של היום, סופם של געגועיי, געגועיי-עיי-עיי.

סופה של אכזבה נכזבת.

סופו של כישלון נכשל.

סופה של תקוותה הדלה של הכמיהה לתאווה, הדלוחה, הדלומיה.

סופו של כל מה שעבישי.

סופה של הערווה העכבישית.

סופו של רובי. רובי ויטנברג.

סוף נעים.

סוף אכזר.

סוף שותק.

בלי מילה, בלי מילה.

סוף שאין לו שם.

של שיר שאין לו שם.

של אהבה שאין לה שם.

אהבה ליפה.

אהבה לאין-כלימה.

אהבה לאין-זוהמה.

אהבה לאין-אינה, אהבה שאיננה.

שיר מספר 234 - לא לשם שמיים

בסלע לא היכיתי,

את צלם האישה לא השחתתי,

את רישולי רצוני הטוב לא הכחדתי,

את עטי היקר לי מכל לא הצנעתי,

את לשוני כפוית-הטובה לא הרהבתי,

לא הרהבתי כלל.

לא הרהבתי עוז לעשות; כלל,

שמיי קדרו עליי ואני את נפשי לא מילטתי,

רצה בי גורלי, רצה שלא אהיה - והייתי.

הייתי לרוכל.

רוכל של דברי מתיקה.

אבל את שפיכתי לנגב מיהרתי,

אבל את השמיים לא אני בראתי.

שיר מספר 235

להיחפז לצאת, להיחפז לצאת. לא להשאיר דבר מאחור. לא להשאיר דבר מאחור.

כדור הרובה את המטפחת הכתים. הדם לא נראה, הדם לא נראה. לא אותי הוא הכתים.

לא אותי.

אני הייתי שוחה בערבות מואב, אני הייתי מתפתל במדבר. משרך דרכי בדיונות שהיו לי למרבצי זהב.

אני הייתי אוכל קקטוסים. אני הייתי אומר לי "אני הייתי אומר לי". אל תמות, רובי. "אל תמות".

שיר מספר 236

הניחו את הרגליים לפני הראש.

עשו מה שאני אומר או שאני יורה.

הניחו את הלסת לפני פי-הטבעת.

עשו מה שאני אומר או שאני יורה.

אהבו את היופי - אהבו אותו מכל הלב. אהבו גם את הלב.

עשו מה שאני אומר או שאני יורה.

תילשו לעצמכם את העיניים, למען לא תיראו דבר-עוולה.

עשו מה שאני אומר או שאני יורה.

עשו מה שאני אומר או שאני יורה.

שיר מספר 237 - שיר בשם "רומנטיקה מקולקלה"

היא יפה בכל מעשיה ובכל דיבוריה ובכל עוויתותיה ובכל גידופיה.

הנעליים שלה יפות, הכוס שלה יפה, הסוודר שלה יפה, הפיטמות שלה יפות וגם חור-התחת שלה יפה.

שיר מספר 238 - הדם והאימה, הדם והאימה.

התשוקה הבלתי-ממומשה

האיבה הבלתי-ממומשה

הזקפה הבלתי-ממומשה

הדם והאימה, הדם והאימה.

שיר מספר 239 - השירה שלי; שהיא יפה וטובת-לב ושיש לה הרגשת גראנד-דילוז'יון אבל לא רק

ושהיא כל כך נעימה למגע והיא כל כך רוצה שכולם ילטפו אותה עד שהיא כל היום מכורבלת בתוך עצמה.

שיר מספר 240

"האם אי-פעם התאהבתם במישהו שלא הייתם אמורים להתאהב בו?"

"האם אי-פעם התאהבתם במישהו שלא הייתם אמורים להתאהב בו?"

שיר מספר 241

הרגשה שלי היא לא טובה-לי

הרגשה שלי היא לא מראה-לי

היא לא מראה-לי מה שמפתה אותי

מפתה אותי להיסחף למעבה הרגשת-הרהב וההללויה-הללויה "הללויה! הללויה!"

היא לא מראה-לי מה שמפתה אותי

מפתה אותי להיסחף למעבה כוסים הפעורים לרווחה-לרווחה

(והם קוראים לי לבוא ולגמוע עוד ועוד)

היא לא מפתה אותי, היא לא מפתה אותי.

היא לא מטאפורית מספיק,

היא לא פיגורטיבית מספיק,

היא לא ריאליסטית מספיק,

היא ציור שמן על קנבס -

אבל בלי צבעי שמן.

היא דימוי יהודה עמיחאי,

היא מוסיקה רובי וויליאמסית,

היא עוני פוטוגאני קריביאי,

היא בתים של 4 שורות,

שנמשכים עוד ועוד,

בריק האיום דואים עוד ועוד,

תופסים יותר מידי מקום, יותר מידי, יותר מידי

כולם חושבים שכבר היו צריכים למות מזמן -

אבל הם לא מתים, למה הם לא מתים? למה הם לא מתים?

כי אלוהים לא הקציב להם תוחלת חיים.

שיר מספר 242

"האנשים

הזקוקים

ביותר

לפסיכותראפיה

הם אלה

המורעבים לאהבה"

שיר מספר 243 - שיר בשלוש שורות (7)

המריטה. נוצות מרוטים של עופות דורסניים, נוצות מרוטים של תרנגולים פתיים.

המריטה. נוצות מרוטות של הוללים צעירים, נוצות מרוטות של תיישים זקנים.

המריטה. נוצות מרוטות של נוצים מרוטים, נוצים מרוטות של נוצות מרוטים.

שיר מספר 244 - שיר בשלוש שורות (8)

סופט-פורנו של אר.טי.אל - ישבנים עולים ויורדים, חדירות משוערות.

סופט-פורנו של סאט אוהן - ישבנים עולים ויורדים, חדירות משוערות.

סופט-פורנו של רובי ויטנברג - יהיה סופט-הפורנו שבגללו יישברו כל שיאי השפיך.

שיר מספר 245

מוות מתוק או מוות חמוץ? מוות מר כלענה או מוות מתוק מדבש? מוות שימתיק אגרופים המונפים באויר וברקה או מוות שיחמיץ בדידות מתוקה? מוות חמצמץ - שמחליק בגרון ולא משאיר עקבות או מוות מתקתק - מתוק מידי בשביל רובי? מוות טוב, מוות טוב. ארצה!

שיר מספר 245 א' - הדם והאימה, הדם והאימה

חוויות עמומות שלי פיות מענות אותי למוות כל כך מאיימות מרטשות עצמותיי

חוויות מאיימות עלי עמומות כל כך ומוחשיות כל כך

הדם והאימה, הדם והאימה. הדם והאימה, הדם והאימה.

הפונט, הפונט! הוא יפה והוא טוב-לי יותר מכל מחשבה מילולית.

שיר מספר 246

אני רוצה לרצוח יותר מאשר אני רוצה לזיין -

האם זה רע?

אני רוצה לרצוח יותר מאשר אני רוצה להירצח -

האם זה רע?

אני רוצה למות יותר מאשר אני רוצה לחיות -

האם זה רע?

אני רוצה שמוות-שלי יהיה ספונטני. ושמח. מוות שמח. היי-די-הואו! היי-די-הואו!

כי טוב למות. פשוט טוב למות.

שיר מספר 247 - מותו של

הוא לא יישב לשולחן, בשעה 7 וחצי בבוקר

ויטבול ביצה קשה במי מלח

הוא לא יישב לשולחן, בשעה 7 וחצי בבוקר

ויטבול את הקורנפלקס בחלב

לא היום,

לא מחר,

אף-פעם לא.

העבר הוא ניצחי מעתה. מעתה אמור "רובי היה.."

העבר הוא נחלת העבר,

ההווה הוא נחלת העבר,

העתיד הוא נחלת העבר.

שיר מספר 248

מעולם לא ידעתי אישה,

בשבילי האישה היא אם האלוהים.

שיר מספר 249

הנאות-שלי מפוקפקות כי אני מפקפק בקיומן; אני חושד שהקיום שלהן אשלייתי בלבד (על-אף קלישותו).

הנאות-שלי הרסניות והן כבר הרסו כה-הרבה עד כי רק את כלי-המשחית נשאר להרוס. והוא גדול ואימתני.

הנאות-שלי הן כבר לא שלי -

הן של אנשים זרים,

עם כובעים מחודדים,

ומבטא נורבגי מצחיק, שהשם שלהם לארס.

שיר מספר 250

הנאות קודרות שלי מענגות אותי

הנאות קודרות שלי מענגות אותי

הנאות קודרות שלי מענגות אותי

הנאות קודרות שלי מענגות אותי

הנאות קודרות שלי מענגות אותי

מילים יפים שלי משרתים אותי כמו נמלים עצלים צועדים לאיטם בשורה ארוכה ישבן-לישבן למורת-רוחה של המלכה.

שיר מספר 251 - הדיכאון הקונסטרוקטרובי מכה גלים סוררים ומטביע תרנים של מלחים גאים

אני מדבב.

אני מדבב רגשות מתים.

אני מדבב את המילים,

המתים.

אין הנאה בכתיבה, יש רק צער;

והצער הוא כמו גלים סוררים והוא מטביע תרנים, של מלחים גאים.

שיר מספר 252

החברים שלי שבים ומופיעים בחלומות שלי והם מספרים לי על כל מה שהספיקו לעשות בזמן שלא היו חברים שלי.

הם מספרים לי על הבחורות שזיינו בזמן שלא היו חברים שלי.

הם מספרים לי על המכוניות המהירות והכבישים הריקים.

הם מספרים לי על הזכרונות של צבים צהובים.

הם אוהבים אותי, הם לא מכירים אותי. אני כותב עליהם, אני לא מכיר אותם.

אני סובל בשקט, אני סובל ברעש. הם לא מכירים אותי, הם לא יודעים מי אני,

הם חושבים שהשירה שלי נחותה, הם חושבים שהיא מחווירה לעומת דבר-מה,

הם חושבים שאני לא יודע שכולם יודעים מי אלה שלא מזיינים,

הם חושבים שאני לא יודע שכולם לועגים לאלה שלא מזיינים,

הם חושבים שאני לא יודע שאלה שלא מזיינים הם בעצם מתים.

שיר מספר 253

מה שהכי כואב זה שאני בעצם לא יודע למה אני מסוגל בגלל שאני עושה כל כך מעט

ואני עושה כל כך מעט כי אני מרגיש שגם המעט שאני עושה הוא לא טוב

וכשאני אומר שאני עושה מעט אני לא מתכוון לשירים הרבים שכתבתי ולמסות ולסיפורים

אני מתכוון לעשייה החוץ-ספרותית שלי שהיא כמעט ולא קיימת ובזאת דלילותנ ודליחותה

אני יכול לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר האנשים שהיה לי איתם דיאלוג השנה

אני יכול לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר המקומות החדשים שהייתי בהם השנה

אני יכול לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר הבחורות שחשבתי עליהן כשאוננתי, השנה

..הגירויים המיניים שלי...? הם דמיוניים לגמרי!

שיר מספר 254

אסור להגיד שלום לאנשים לא חשובים,

אסור להגיד שלום לאנשים לא יפים,

אסור להגיד שלום לאנשים בלתי-מועילים,

אסור להגיד שלום לאנשים שלא יכול להיות שתשיג מהם:

קידום חברתי או סקס.

שיר מספר 255 - אשמה.

אני אשם שהפציצו את הירושימה ונגסקי? אני אשם?!

בהחלט.

אם הייתי נולד קצת יותר מוקדם..

והייתי מכיר את האנשים הלא-נכונים..

אולי הייתי יכול למנוע את זה!

למה לא נולדתי יותר מוקדם?

כי אלוהים לא רצה, או הגורל..

למה אלוהים לא רצה, או הגורל?

כי הוא לא חשב שאני מספיק טוב..

בשביל למנוע הפצצות אטום.

ובמה אשמתי? בזה שהנני מי שהנני?

בהחלט.

אני אשם שהפציצו את הירושימה ונגסקי.

שיר מספר 256 - מוות לרובי

מוות לרובי

מוות לרובי

מוות לרובי

מוות לרובי

שיר מספר 257 - פנטזיה נובורישית על אישה בגיל 35 בשם רחל של אישה בת 35 בשם רחל

יש שני גברים בחלום שהיא רוצה לחלום.

כושי, ערבי ואדם בצבע לבן

הכושי הוא גם ערבי וקוראים לו חסאן

חסאן מזדיים כמו שור אבל היא אוהבת את זה

הלבן מזדיים כמו חילזון וגם את זה היא אוהבת

יש לה שם וקוראים לו רחל

אני רוצה לחשוב שרחל רק מאוננת ולעולם לא מזדיינת

אני רוצה לחשוב שרחל נטולת יצרים מיניים למרות ביולוגיותה

אני רוצה לחשוב שרחל לא הייתה יכולה לספק תיאבון מיני עצום שלי

אני רוצה שאנאיס תהיה שלי, בדרך-פלא - כי בדרך-הטבע אני חסר-ישע. אבל היא לא תהיה כי אין ניסים.

שיר מספר 258 - "החבאת היזכרות"

אני לא זוכר שזה קרה אבל זה קרה. אני חווה את זה כאילו זה קורה בפעם הראשונה. טייק אוהן.

אני זוכר את אילונה כל כך טוב. כל כך טוב. וגם לולא הייתי רואה בדיוק אותה הייתי חושב שזאת היא.

גם אם זאת הייתה מישהי ששונה ממנה לגמרי ואני הייתי מתאהב בה כפי שהתאהבתי באילונה - הייתי חושב שזאת היא והייתי אוהבה כאילו מעולם לא אהבתי. לא כאילו; "הייתי אוהבה מעולם לא אהבתי".

שיר מספר 259 - צר לי עליך עולם יקר!

אני כל כך גוסססססססססססססססססססססססססססססססס, סססססססססססססססססס

אני כל כך גוסססססססססססססססססססססססססססססססס, סססססססססססססססססס

אתם הורגים אותי, אנשים. אתם פשוט הורגים אותי.

אני לא גיתה ואני גם לא שייקספיר - אבל אתם פשוט, פשוט הורגים אותי.

איך אתם הורגים אותי? אה? איך אתם הורגים אותי, אה?

עם השקרים שלכם, עם משחקי התחפושות שלכם (גם של הגוף וגם של הנפש), עם האין-שאר-רוח שלכם.

אני מת, חברים. אני משלים חובתי המוסרית האחרונה (למות).

שיר מספר 260 - סיח הפיח

אה....... אני לא אוהב שאתם צועקים עליי. לא-לא.

אה....... אני לא אוהב שאתם מחייכים אליי. לא-לא.

שיניים שלכם מדיפות את הבלותכם ואת הרוח-הרעה-המוסווה-היטב שלכם.

שיניים שלכם מדיפות.. צחנות כל מה שאני שונא-שונא.

שיניים שלכם כל כך יש-ר-א-ל-י-ו-ת.

שיר מספר 261

אני צריך שיאהבו אותי כמה שיותר.

אין טעם בחיים בלי שאוהבים אותך.

אני לא-נושף בעורפה של אנאיס אבל אני כל כך רוצה, כל כך כל כך רוצה!

אני פוחד שאני אחשוב שאני מקסים אותה והיא לא תחשוב שאני מי-יודע-מה,

ואני אחשוב "אני ממש לא-כלום." ולמצולות אשקע-אשקע דומם ולא תהיה לי עוד אף מילה.

אולי זה לא יקרה

סביר מאוד להניח שזה לא יקרה

אבל מה אם זה יקרה? מה אז? נפשי תימוט.

ולא תהיה לי עוד אף מילה.

שיר מספר 262

מתי אני כבר אמות? מתי אני אמות? מתי אמות?

אני רוצה למות מיד, אני רוצה למות בלי להרגיש.

אני רוצה למות.

שיר מספר 263

אילו ימים הם אילו הימים? אילו הימים הם אילו הימים?

ימי כיחלון ושידפון, ימי חידלון וכיזבון, ימים שדי בם. די.

"די בכם ימים - די בכם!" מתרה בהם נפשי בלא הועיל

"די בכם ימים - די בכם!" ולא יודע אני אי-זה הוא שיהיה לי לשוחר רעתי ולמחיש זדוני.

אילו ימים הם אילו הימים? אילו הימים הם אילו הימים?

ימי מורת-רוח ומורת-שד, ימי מוראים ליראים עובדי השם.

ימים בהם דל כוחה של המילה והמשפטים כה נילאים.

ביגיעה רבה אני כנוע. ביגיעה רבה מתנחלת בי אהובתי, הבריאה.

שיר מספר 264

אותה אילונה פאהטרו שכה אהבתי, אהבה שיכול הייתי להקדיש, להקדיש לכל בת-תמותה נאוה אחרת.

אבל בה בחרתי. בחרתי בה. והאל ידע זאת (כן-כן) והיא ידעה זאת. והם שניהם יחדיו היו לי ליגון הממאיר.

אני עדיין רוצה לאהוב. מאוד מאוד מאוד רוצה לאהוב. אבל אין לי את מי. אני מכלה אהובות פוטנציאליות

במבט

בטון דיבור

בארשת מוות.

את אותן דקות ספורות שדרושות כדי להתאהב רק לי אלוהים נתן כגזירה שאינני יכול לעמוד בה.

שיר מספר 265

שירה שלי ברמה נמוכה, שירה שלי ברמה נמוכה שירה שלי עלובה כל כך

והיא כה דלה ודלוחה, כה דלה בעיקר. וגם עבשה נורא

והיא נחותה מבחינת הטכניקה של כתיבת שירה! אז היא מוכרחה להיות גדולה

שיר מספר 266

אין לי יכולת להנות מהנאה. אין לי הנאה מהנאה

אין לי יכולת להנות מסבל. אין לי הנאה מסבל

אין לי יכולת להנות מתשוקה. אין לי הנאה מתשוקה

אין לי יכולת להנות מחרדה. אין לי הנאה מחרדה

אין לי יכולת להנות מאהבה. אין לי הנאה מאהבה

אין לי יכולת להנות משנאה. אין לי הנאה משנאה

אין לי יכולת להנות ממחשבה. אין לי הנאה ממחשבה

שיר מספר 267

ראיתי בספריה בחורה כל כך יפה, כל כך מעוררת ערגה. ערגה לערוג. לערוג למשהו יותר טוב. יותר טוב.

רציתי שהיא תדע דבר-מה. רציתי שהיא תדע שהייתי רוצה להגיד לה:

"תני לי לבהות בך ולדמוע,

"תני לי לבהות בך ולגווע."

יהיו אלה שורות מרופשות בדף מבוייש שהלובן בו עז,

או שיהיה זה פי המדווה שיבשר לה

הסיבה

למותי

הקרב ובא

וגם התשובה לכל = דבר מלבד דבר מלבד דבר מלבד דבר

מה

שיכול

לגרום לי, לחשוב שלא לאבדון ראוי העולם.

שיר מספר 268

אני לועס את חיכי ומייחל למותי

הבא וקרב

קרב ובא

בא וקרב

קרב ובא

מתרסק לתוכי

מטוס קרב בריטי מממלחמת העולם השניה פףףףףףףףףףףףףף

עם פרופלורים עצלניים והרבה עשן פףףףףףףףףףףףףף

אני מתנפץ לרסיסים

אני עולה באש

אני לועס את חיכי ומייחל למותי

שיר מספר 269 - מסה על אומניפוטנציה שהיא אימפוטנציה שהיא אומניפוטנציה

יש לי 14,032 שקל בבנק - אני עני מרוד. לוגיקה שלי לא הגיונית מספיק. לא הגיונית מספיק.

הייתי נותן לך את הכל אם הייתי מכיר אותך קצת יותר טוב. הכל.

באמת.

אין לי שום דבר נגד כסף מלבד העובדה שהוא תמיד אימלל אותי.

תחומי התעניינות שלי אף-פעם לא היו רווחיים. אפילו לא זולים.

תחומי התעניינות מאוינים-פיננסית.

בחורות במבטא רוסי אוהבות לדבר עם אנשים בכלל או רק איתי? מחפשות ספר או זיון?

לו היו יודעות שעני מרוד הנני ושאני חוטא במשלח-ידי

היו בזות לי, גם בפניי.

חורצות לשון

לחה בכוס מתוק

שיר מספר 270 - שיר על המילה (1)

אין לי את המילה

השדופה, השפופה -

המילה שבשלה לא אחטא!

המילה שאלוהים הוא פטרונה.

שיר מספר 271

זה מאוד מביך ואפילו מביש

ללכת לאיבוד בחצר האחורית

של הבית שלך או של דודה שלך

כשזה קורה לך אתה מבין

כמה מעט אתה מבין שאתה לא מבין

כמה בקלות אתה יכול ללכת לאיבוד

בתוך עצמך או בתוך אישתו של דודתך

שיר מספר 272

טרילולי רצון טוב וטלית שכולה תכלית

ת'יס מונקי איז גווינג טו אוואן

טודיי איימ גווינג טו אוואן, בייבי

ביקוז אין אוואן אוורית'ינג איז פיין

טרילולי רצון טוב וטלית מוכתמת בדם

שיר מספר 273 - שיר על המילה (2)

יש לי מילה אבל זו המילה הלא נכונה.

יש לי מילה אבל זו מילה כל כך נושנה ובלתי-שנונה.

יש לי מילה אבל זו מילה שלי, שלי, ורק שלי - אז אני לא אגלה לכם אותה!

שיר מספר 274 - שיר על המילה (3)

המילה שהיא יפה מכל - אבל לא בגלל שהיא מילה.

המילה שהיא הסיבה לכל - אבל לא בגלל שהיא מילה.

המילה שהיא נאצלה מכל - אבל לא בגלל שהיא מילה.

אז בגלל מה? בגלל מה. בגלל שהיא מראה של נפש נעלה.

שיר מספר 275

משחק החיים או משחק המוות? משחק של חיים או משחק של מוות?

משחק שתכליתו אשליה מתוקה או משחק שתכליתו אמת מרה?

משחק החיים או משחק המוות?

משחק שהכללים שלו קבועים או משתנים או משחק שאין לו כללים?

משחק החיים או משחק המוות?

משחק של רובי או משחק של לא-רובי?

שיר מספר 276

מה שאני כותב עכשיו, יום אחד לא יתקיים, כמו שהוא קיים עכשיו

הוא יהיה קיים - אבל לא כמו עכשיו

הוא יהיה קיים - אבל לא כמו עכשיו

שיר מספר 277

כל מה שאת צריכה לעשות זה לפשק את הרגליים ולהניף אותם כלפי מעלה כן, ככה

כך שתהיה לי נקודת תצפית אופטימלית לכוס שלך ולנקב שמתחתיו הנה בייבי אני תיכף גומר

שיר מספר 278

פוצצו פאב במרכז לונדון, בסוהו

אני מעודכן: אני יודע מה קורה בעולם

(אל תחשבו שרק הצרות שלי מעניינות אותי)!

זה מאוד מעניין (אותי) לראות בסקאי ניוז

אמבולנסים מהבהבים

אנשים מבוהלים

וזה משמח (אותי) לראות: אנשים מתים.

שיר מספר 279

כל הנביאים שלכם וכל האלוהים שלכם כל המזמוזים שלכם וכל הזיונים שלכם

הם אלה שמחזיקים אותכם חיים הם אלה שמחזיקים אותכם חיים

והם בשבילי היינו הך: הבל-הבלים והם בשבילי היינו הך: הבל-הבלים

כל ההספדים שלכם וכל האיחולים שלכם כל הלחישות שלכם וכל הזעקות שלכם

הם אלה שמחזיקים אותכם חיים הם אלה שמחזיקים אותכם חיים

והם בשבילי היינו הך: הבל-הבלים והם בשבילי היינו הך: הבל-הבלים

שיר מספר 280 - שיר על המילה (4)

את המילה "גסיסה" לא אני המצאתי, אבל המציאו במיוחד בשבילי.

את המילה "מיתה" לא אני המצאתי, אבל המציאו במיוחד בשבילי.

את המילה "גאווה" לא אני המצאתי והיא בלתי-שימושית עבורי.

את המילה "שמחה" לא אני המצאתי והיא בלתי-שימושית עבורי.

את המילה "אהבה" לא אני המצאתי והיא בלתי-שימושית עבורי.

את המילה "נעלות" לא אני המצאתי, אבל המציאו במיוחד בשבילי.

את המילה "נבזות" לא אני המצאתי, אבל המציאו במיוחד בשבילי.

את המילה "מיתה" ואת המילה "טובה" לא אני המצאתי ואין לי מושג מה פירושן.

את המילה "גסיסה" ואת המילה "איטית" ואת המילה "מייגעת" לא אני המצאתי.

שיר מספר 281

אני מרגיש מוזר. אני מרגיש שאני כותב תחת השפעה נעלה. אני מרגיש שאני תחת השגחה. תחת השגחתה של המוזה. היא אוהכת אותי והיא לא תיתן לי למעוד. לא לא. אנחנו פוסעים שלובי-זרוע ומחוככי-ישבנים על דרך הלבנים הצהובות - והלבנים מנצנצות באור יקרות. הו-הו, הא-הא. היא לי אהובה ובת-לוויה.

שיר מספר 282 - מוות פוסט-פיני

הוא קיבל "הזמנה הביתה"

"הוא", "קיבל", "הזמנה", "הביתה"

שיר 283

זה דמי הנשפך בעדכם

נשפך ונשפך, נשפך ונשפך כשהשפיך שלי זורם כמו דם

הכל מגואל בדמי הנשפך-פך-פך

זה דמי הנשפך בעדכם

נשפך ונשפך, נשפך ונשפך כשהשפיך שלי זורם כמו דם

שיר מספר 284

אני, למות, היום. אני, למות, מגיל 3. לא לא לא לא לחיות זה לא טוב.

שיר מספר 285

אני לא טוב בלחיות,

אולי כדאי שאנסה למות.

שיר מספר 286

אישה היא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לגבר

(וגם הגרוע ביותר)

שיר מספר 287

אני צריך תוכנית טלוויזיה משלי. זה יהיה טוק-שואו בלי דיבורים.

יבואו לשם רק נשים ואני אמשש להן את השדיים ואשלח ידיים לאיזור החלציים. והן יכוונו אותי.

קרוב יותר, קרוב יותר. קרוב יותר לכוס. וגם יאוננו לי. והתוכנית תיגמר כשאני אגמור.

שיר מספר 288 - שיר בשם "מה שמעמיד לי."

סיפרו לי פעם אנשים שמאוננים אחד לשני באוטובוסים. היה נורבגי אחד שגר באוסלו בשם לארס שסיפר לי על נורבגית אחת שאוננה לו באוטובוס והייתה ישראלית אחת בשם מורן שסיפרה לי שהיא ישבה עם חבר שלה בספסל האחורי של אוטובוס שהוביל טיול שנתי לאילת ואוננו לה.

קראתי בעיתון על סרט ישראלי שהיה היום בערוץ 2. "שרגא הקטן". זה היה סרט על נערה בת 17 ששכבה עם פלוגה של טנקים - עם האנשים של הפלוגה כלומר; היא ביקרה לילה אחד בבסיס והיא שכבה עם כולם ונכנסה להריון וכעת לא יודעים הזרעונים של מי פגשו את הביציות שלה. זה מאוד סקסי, זה מאוד סקסי (אתם לא חושבים שזה סקסי?). זה מאוד סקסי לחשוב על בחורות נדירות שהן פעילות נמרצות במשחק "ספוג כפי יכולתך", שמקביל למשחק הגברי הפופולארי "פלוט כפי יכולתך".

שיר מספר 289

אני אדם בודד והבדידות לא טובה לי אבל היא הולמת לי

יש שקר בדמה של החברה

אני אדם מפוחד וחרד והמציאות המסוייטת שלי רעה לי אבל היא הולמת לי

יש שקר בדמה של החברה

הבדידות שלי מוחלטת והיא מתוקה וכואבת

עולם שלי הוא עולם ללא חלונות ודלתות ולכן הוא עולם אמיתי

המציאות שלי לא מניחה לשקר לפעפע לעולמי

שיר מספר 290

יש הבדל בין הוויה אלוהית ועשייה אלוהית

הוויה אלוהית נמשכת כל החיים והיא מייצרת עשייה אלוהית

עשיה אלוהית נמשכת רגעים ספורים והיא לא בהכרח תוצר של הוויה אלוהית

שיר מספר 291

חלמתי שאהובתי נרצחה

היא הייתה דנית שנראתה גרמניה

אני לקחתי אותה לבית שלי ומהר הכנסתי אותה לחדר שלי והיא נעלמה

ירדתי לגינה ומצאתי שם פתקים דבוקים לאדן החלון שסבתא שלי השאירה שהבהירו לי שהיא נרצחה

ושהיא לא הראשונה

ודרך החלון כשהצמדתי את שפופרת הטלפון לאוזן שמעתי את זעקתה מהעולם שמעבר

שיר מספר 292

"תכסה את הרגליים גם."

סביב הגוויה שלי אנשים רבים זרים והם מגחכים והם לועגים וגוויתי שרה ורוקדת לקול מחיאות הכפיים

שיר מספר 293 - אין אהבה

אביר המחשבה

אציל ההרגשה

נדיב החושניות חושניות-יות-יות-יות

רק בכתיבה הוא כזה, רק בכתיבה:

בחיי המעש הוא בושה וכלימה! בושה וכלימה.

אפס הכרה ואפס הוקרה, אפס הכרה ואפס הוקרה

שיר מספר 294

אימא שלי עושה מעשים טובים לרוב

היא לא יראת אלוהים - היא יראת הגזירה

וכל מעשה טוב שהיא עושה נועד

להפר את רוע הגזירה,

להפר את רוע הגזירה

אבל היא לא מצליחה, לא לא

היא לא מצליחה

לא ניתן לנצח את השיגרה

כשהשיגרה היא מאמללה

הנורא מכל ייקרה גם מחר

אימא שלי עושה מעשים טובים לרוב

היא לא יראת אלוהים - היא יראת הגזירה

וכל מעשה טוב שהיא עושה נועד

להפר את רוע הגזירה

להפר את רוע הגזירה

אבל היא לא מצליחה, לא לא

היא לא מצליחה

שיר מספר 295 - פרקליטת המדינה

תובעת גברים יותר משהיא נתבעת על ידם

רוצה להזדיין יותר משרוצים להזדיין איתה

היא לגמרי לא מטפיסית לא מ-טא-פיסית

לגמרי לא מטפיסית לא מ-טא-פיסית

אני מכיר אותה? אולי.

אני עוד צריך לבדוק את זה.

שיר מספר 296

בקלות רבה מידי

רובי נרגש

בקלות רבה מידי

רובי נרעש

בקלות רבה מידי

רובי נשבה

ברישתה של האשליה

הדביקה

המתוקה

המרושעה

ושמה: אישה.

שיר מספר 297

יום אחרי

יום השנה להסתלקותי הכפויה מקורסאו, בירת קורסאו.

יום אחרי

יום השנה להתבזות הגדולה של חיי.

יום אחרי

יום השנה לקללות ולנאצות שנורמן סרפוס זכה להן ביושר.

יום אחרי

יום השנה למשרתת המצחקקת של נורמן סרפוס שעולמי הקורס היה לה להלצה קריביאית.

יום אחרי

יום השנה למילי "הפרה ההולנדית" ולאחותה שהתלהבה מזה שקראתי לה “Big Lady” באינטרנט וכשפגשתי אותה הבנתי למה. והייתי מותש מתלאות הזמן וגם לא ידעתי גם איך לנסח את הרצון שלי לזיין.

יום אחרי

יום השנה לכמעט-זיון עם: ההיא שקבעה איתי בפאב שהיה רחוק 10 ק"מ ממני ולא היה לי כסף לטקסי.

יום השנה לכמעט-זיון עם: ההיא שגרה עם אימא שלה ורצתה לשמור על תדמית מהוגנה.

יום השנה לכמעט-זיון עם: ההיא שפגשתי בסירה שחיברה בין שני חלקי מרכז העיר ובגלל קרש שזז ממקומו בדיוק כשבאתי לרדת והיה צורך לחברו מחדש בירידה ליבשה בעוד אני מאבד קשר עין איתה לא ראיתי אותה יותר. וחיפשתי וחיפשתי וחיפשתי. והזעתי והזעתי והזעתי. עד שהתמוטטתי ליד דוכן נקניקים.

יום אחרי.

שיר מספר 298 - שאיפה אפילה לצדק עליון

ללא היסודות: הגינות, יושר ושאיפה אפילה לצדק עליון

לא ייתכן שינוי חברתי מהותי

לכן

אני

ויתרתי

על הרעיון

להיות מהפכן

כשנוכחתי שאף לא אחד מהיסודות הנ"ל קיימים בחברה

ומהפכה ללא היסודות הללו היא:

מהפכת-דמה

מהפכת-סרק

מהפכה-לכאורה

אתה שומע ישו? אתה שומע צ'ה?

הנה ההסבר לכשלון שלכם

הנה ההסבר למזדיינותה האלמותית של החברה

שיר מספר 299 - שירו של רדו לופו או "למה רובי היפר-פאסיבי?"

אני לא מתפרע יותר.

כדי שאילונה פאהטרו לא תופיע יותר.

כשאתרגע על ספסל ציבורי לאחר תלישת דפים מעמודים חשמליים.

ותגרום לי לחשוב שהיא התאהבה בי ללא אתרעה.

ולכתוב שירי-מוות, שירים על המוזה ושירים על חיי העולם הבא.

בעוד שורות קצרות הן עבורי חלום בלהות.

שיר מספר 300

הייתי רוצה להיות אהובה של ג'רי האלווהל -

אבל אני אהובה של אף-פעם

ואהבתה של אף-פעם אין נצחית ממנה כי היא מנצחת באיונותה את כל האהובות האחרות.

שיר מספר 301 - תיאור השיא של קיומי

החלומות שלי כוללים את האינטרפרטציה

אני חולם שאני מפרשן את החלומות שלי

אני חולם

אני חולם

וכשהחלום נגמר אני חולם שאני מפרשן אותו ואני גם חולם את הפרשנות שלו

אני ער ולא ער

אני מודע ובלתי-מודע

אני אר-אי-אמ ואנ-אר-אי-אמ. (אין א-אר-אמ, אין אר-אי-אמ)

שיר מספר 302 - דימומי דימדומים

את היא אור חלציי (וגם אש חלציי)

את היא אור דמדומיי (וגם אש דמדומיי)

את היא אור דמדומיי

את היא אור אשי ואש אורי